ר' אַבְרוּם. כך הוא כונה. בלי שום תארי כבוד נוספים. קצר, פשוט, צנוע. בדיוק כמו שהיה בחייו. אפילו חיצונית הוא היה איש נמוך. רוב האנשים שבאו אליו הסתכלו עליו מלמעלה למטה. ובכל זאת, כמה שהיה קטן - ככה היה גדול. בתוך קומתו הנמוכה הסתתר גאון עצום בתורה, רב, מחנך, דיין, פוסק, ראש ישיבה ומנהיג של ציבור, ומעל הכול עניו גדול שהצליח להחביא את כל זה, ולתת לכל אדם שבא אליו את ההרגשה שהוא יכול לשוחח איתו על נושא שבעולם בגובה העיניים ממש.
אך לא על גדולתו בתורה באתי לספר. גם לא על שקדנותו וחדשנותו, לא על פסקיו המקוריים והישרים וגם לא על פעולותיו הרבות ומסירות נפשו האינסופית למען כלל ישראל באומץ ללא פחד מאיש. רציתי רק לשתף בכמה זיכרונות אישיים, מנקודת מבטו של תלמיד צעיר בישיבת "מרכז הרב", אחד מבין אלפים שזכו להכיר את ר' אברום זצ"ל.
ישנם ראשי ישיבות וגדולי תורה שכשאתה מתבונן על המון התלמידים והשואלים שמקיפים אותם אתה רואה את חרדת הכבוד, את היראה, את החיל ורעדה שאוחז בהם כשהם עומדים ומדברים עם רבם. אצל ר' אברום זה היה אחרת. במשך שנים היה נשאר דקות ארוכות אחרי התפילות בישיבה ומאפשר לכל התלמידים שרצו לבוא לשאול, לספר, להתייעץ. בכל נושא שבעולם. גמרא, הלכה, אמונה, מוסר, התייעצויות אישיות, ומה לא. אני הייתי מחבב לעמוד מן הצד ולהסתכל בחבורת התלמידים שהתגודדה סביבו, כשהדבר הבולט ביותר היה החיוך והצחוק שעל פניהם. עם כל גדולתו ורצינות הנושאים בהם עסק, ר' אברום ידע תמיד ליצור אוירה משמחת, להגיד מילים טובות, להוסיף איזה סיפור עם קורטוב של בדיחות כדי לחדד את המסר. הדלת והלב שלו תמיד היו פתוחים, ואלפים של אנשים היו מגיעים אליו כדי להתבשם וליהנות מחוכמתו וניסיונו. היו שאלות שכבר נשאל אלפי פעמים, ובכל זאת תמיד היה עונה בסבלנות אינסופית, כאילו זו לו הפעם הראשונה שהוא שומע את השאלה.
לא אשכח את אחת הפעמים, בשנה הראשונה שלי בישיבה, כשנקלעתי לתסבוכת אישית-משפחתית והרגשתי שאני חייב הדרכה. השעה הייתה אחרי עשר בלילה ובכל זאת העזתי לדפוק על דלתו של ראש הישיבה הקשיש בן השמונים וחמש. הוא פתח לי בעצמו ובחיוך הזמין אותי להיכנס פנימה. הוא הושיב אותי בסלון שמלבד שעון קיר פשוט עליו התנוסס המשפט - "הזמן קצר והמלאכה מרובה", הקירות כולם היו מצופים במדפים עמוסים במאות ספרים. אחרי עשר דקות יצאתי משם, מחייך, מעודד ורגוע כשהרב מלווה אותי אל הדלת בברכת הצלחה. במבט לאחור, כמה שנים אחרי, אני רק רואה עד כמה צדק בכל מילה שאמר אז.
אחד הדברים שהדהימו אותי בכל פעם מחדש הייתה התפילה שלו. כולנו יודעים שלא פשוט להתכוון בתפילה ובפרט להקשיב לשליח הציבור בחזרת הש"ץ. יש לנו נטייה לחלום, לדבר, ללמוד או לעשות דברים אחרים תוך כדי. ר' אברום מעולם לא העיר לתלמיד על כך ישירות אבל ההתנהגות שלו הייתה המסר הכי חזק בעניין. כשהוא התפלל - הוא התפלל! לגמרי. לא מרים את העיניים מהסידור. לא מפספס מילה. עד שנותיו האחרונות כשחלה ברגליו והתקשה לעמוד זמן ארוך היה מקפיד לעמוד כל חזרת הש"ץ, בקשב עצום לכל מילה, ועונה אחרי החזן בקול רם ובכוונה.
הסידור שלו היה עמוס בפתקים שאנשים מסרו לו כל הזמן עם שמות לבקש עליהם רפואה, זיווג ופרנסה. היו ברכות בשמונה עשרה שהיה מאריך בהן מאוד ועובר על כל הפתקים אחד אחד לבקש ולהתפלל על צורכי עמך ישראל. לאחר התפילה כשהיה צריך ללבוש את מעילו וללכת לביתו, כל עוד היה לו כוח, לא היה מוכן בשום פנים להיעזר בתלמידים שיגישו לו או יסייעו לו בלבישה. על אף שמונים שנותיו היה תמיד מלא מרץ וחיים, ואפילו הצעידה שלו הייתה לפעמים מהירה בשביל התלמידים הצעירים שהלכו איתו.
גם לאהבת תורה ולסקרנות טבעית ובריאה חינך מבלי מילים. בדרכו למקומו הקבוע בקדמת בית המדרש של הישיבה היה שׂם לב לכל מה שנמצא בדרך. הוא היה נעצר ליד כל סטנדר שהיה מונח עליו איזה ספר שנראה לו חדש ולא מוכר, עומד לידו ומעלעל בו כמה שניות. כאילו, חייב להכיר אותו, אולי יש כאן עוד איזה חידוש מעניין או כיוון חדש שכדאי להכיר.
אפילו בשנותיו האחרונות, כשכבר נחלש מאוד, והתקשה ללחוץ יד לאחר תפילות השבת למאות האנשים שעמדו בתור כדי לומר לו 'שבת שלום', הקפיד לא לוותר על הילדים, וכל ילדון בן חמש או עשר, זכה ללחיצת יד חמה וברכת שבת שלום שמחה מראש הישיבה הקשיש.
ביום טוב ראשון של חג הסוכות. כשאברהם אבינו בא לבקר בסוכה, הוא לקח איתו את ר' אברום שלנו. רק עם הזמן שעובר אנו לומדים להעריך יותר את גודל האבידה, לתלמידיו, לציבור הדתי-לאומי ולכל עם ישראל. נשתדל להמשיך וללכת בדרכו ולעשות את הליכותיו נר לרגלינו.