העולם הליברלי, הדוגל בחרות האדם, ובזכויות של האינדיבידואל, מבטיח לבא בשעריו חופש, שיוויון, אהבה ושלום. תפיסתו הפילוסופית, השמה את האדם הפרטי באשר הוא, במרכז החיים, ומבקשת לאפשר לו לממש את זכויותיו, קוסמת לאנושות ומובילה אותה לחיות על פיה.
אבל עליה וקוץ בה, התפיסה הליברלית מתחילה בהבטחת חיבור ואחוה גדולים ומסיימת ביצירת עולם של פירוד, בו האדם הפרטי מוצא עצמו בודד כואב ומדוכא, והמסגרות החברתיות, המשפחה והלאום, מתרוקנות מתוכן ונשברות.
לעומת העולם הנ"ל, עומד העולם הישראלי האמיתי, הדוגל בחיים על פי דבר ה' בתורתו. על פי תפיסה זו המקור להגדרת החובות והזכויות של האדם, למעמדו ולייעודו, הוא המפגש בין שמים וארץ בסיני, האור הגדול האלוהי שראינו ושמענו במתן תורה. במבט ראשון נראה שהתורה נוטלת מהאדם את היכולת לחיות את חייו כרצונו, וממילא לדכדוך ולשבר. אבל ההסטוריה מוכיחה שחיי התורה, הם שהחזיקו את החיים הישראלים, את העם היהודי ואת המשפחה היהודית.
ננסה לבחון את מבנה המשפחה בשני העולמות.
בעולם הליברלי, המשפחה מתחילה מהסכמה של שני אנשים לחיות כבני זוג ולקיים חיי משפחה ומשק בית משותפים. זוהי החלטה משפטית אזרחית, שניתנת לשינוי ע"י שני הצדדים על פי רצונם. מציאות "מתקדמת" זו, היא המצב שהיה בעולם העתיק שלפני התורה: "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה[1]", "ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה, שאין להם גירושין בכתב, ואין הדבר תלוי בו לבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין.[2]"
התורה חידשה שמשפחה אינה סתם הסכמה משפטית זמנית, הניתנת לביטול ע"י המסכימים: "כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר כי יקח איש אשה ובא אליה.[3]" התורה מחדשת שהמשפחה מתחילה בקניין, שהאיש קונה באשתו- האיש מקדש את אשתו, קונה אותה ועושה אותה הקדש לאחר. הקידושין והקניין הם היוצרים את האחדות בין בני הזוג, את הצירוף והקישור להיותם אדם: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם.[4]" לעומת העולם העתיק שבו לא הייתה אחדות במשפחה, אלא הסכמה בין שניים, מחדשת התורה אחדות אמיתית שתקיים את המשפחה לדורות. קנין האיש באשתו נלמד בגמ'[5] מקנינו של אברהם אבינו את שדה המכפלה, קנין הגוף של הארץ כבר ניתן לאברהם כשנצטווה במילה, וכאן קונה הוא את הפירות, את זכות השימוש. על פי התורה הקשר העצמי בין האיש לאשתו לא מתחיל בקניין, החיבור הנשמתי ביניהם עמוק וקודם, והקניין הוא רק על חיי האישות. העולם הליברלי חוזר לעולם העתיק, שולל את הקניין, ממסד את ההסכמה בין בני הזוג בדרך משפטית, וממילא מבטל את האחדות המשפחתית ומפרק את המשפחה.
העולם הליברלי לא עוצר בפירוד בין איש לאשתו, אלא ממשיך לפירוד בין הורים וילדיהם. לשיטתו גם הילדים הם ישות משפטית עצמאית, בעלת זכויות, המנותקת מהוריה. לעומתו התורה מלמדת אותנו על קשר קנייני בין האב לילדיו, הן במשפחה הגוית[6], והן במשפחה הישראלית[7], קניין היוצר אחדות משפחתית ויכול אמיתית לדאוג לכל צרכיהם של הילדים.
סוגיות אלו נידונו בבית המדרש ל"תורת המדינה" בישיבת "בית אורות", בלימוד בעיון במסכת כתובות. תוך כדי הלימוד, התוודע בית המדרש לחוק "הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב", ולמהפכה הליברלית שקידמה "וועדת רוטלוי" בהצעת "חוק הורים וילדיהם התשע"ב", הבא להחליף את החוק הנ"ל. בעוד בית המדרש עוסק בסוגיה, אושר החוק בוועדת שרים לחקיקה, לקריאה טרומית, כהצעת חוק פרטית של חה"כ יואב קיש. עיקר הענין במערכת הפוליטית היה בחלק של החוק שדן במשמורת הילדים לאחר גרושין, פרי עבודתה של "וועדת שניט", שחידש שיש להשוות את זכויות האבות לזכויות האמהות, ואילו הרפורמה של "וועדת רוטלוי" נשארה "מתחת לרדאר",למרות השינוי הערכי שבה.
פנינו לזקני הרבנים, לחברי כנסת מכל הסיעות הדתיות, שמנו על שולחנם את המבוא לדו"ח "וועדת רוטלוי" ואת התזכיר לחוק המוצע, המדברים בגלוי על מהפכה ליברלית במבנה המשפחה, והתרענו על הסכנה. בסופו של יום, ההצבעה נפלה בכנסת על חודו של קול אחד. יישר כוח גדול לחה"כ מוטי יוגב שלא תמך בחוק הפוגע במבנה המשפחה היהודית ומפרקה, ותודה לשמאל שהתנגד למסקנות "וועדת שניט" ולשיוויון והפיל בכך את מסקנות "וועדת רוטלוי".
הגיע הזמן לדיון תורני ערכי על מבנה המשפחה, ולחקיקה על פי הגדרות הנצח וערכי האמת של התורה. אנו בבית אורות בבית המדרש ל"תורת המדינה" עסוקים בכך, וקוראים לעולם התורה ולבית המחוקקים לשלב זרועות לחיזוק המשפחה.
הרב יעקב יקיר- ר"מ בישיבת בית אורות