בספרות חז"ל משויכת גאולת מצרים לאישים שונים, ובכלל זה לדמויות נשים. במאמר זה נתמקד בהיבט אחרון זה. יש מהמקורות בנושא שלפנינו הזוקפים את זכות גאולת העם לנשים ספציפיות, כגון למרים ולארבע האמהות, ויש שהגאולה משויכת בכלליות לנשים בתקופת השעבוד. את העדויות המשייכות את יציאת מצרים לנשים נביא בהתאם לסדר הכרונולוגי של המקורות באופן שנציין תחילה את מקורות ספרות התנאים.
במסגרת זו נוכל להציג בעיקרו של דבר את הטקסטים עצמם. בהקשר זה יצוין כי כל אחד ממקורות אלו נדון בהרחבה בשׁוּרה של מאמרים פרי עטי. יש להזכיר כי התפיסות המובעות במקורות הללו זכו לעיתים לביאור ולפיתוח בספרות הראשונים והאחרונים, אולם עיקר מעיננו נתונים כאן למקורות הראשוניים בנושא.
המקורות המובאים במאמר הנוכחי ראויים להיות מוזכרים ונלמדים בליל הסדר על ידי הציבור כולו, על רקע חלקן המרכזי והמכריע של הנשים בגאולת מצרים.
מרים הנביאה
ב"מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי" נחשבת מרים כאחת מאבות האומה שבגינם נגאלו ישראל ממצרים. בדרשה הנשענת על התיבות "אֱ-לֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת" (תהילים סח, ז) נאמר: "'בכושרות' במעשה כשרים שבהן אלו אברהם יצחק ויעקב. ד"א זה משה אהרן ומרים" (מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי, מהדורת אפשטיין-מלמד, שמות יג, ד, עמ' 38). דרשה זו היא בעלת אופי כללי, ואין בה פירוט בנוגע למהות מעשיה ותפקידה של מרים.
ראוי לציין כי לעומת זאת, מקור נוסף מספרות התנאים המצוי ב"ספרי דברים" דורש את הכתוב בספר מיכה (ו, ד), המתייחס להיותה של מרים אחת מגואלי העם לצד אחיה, כמוסב על הנהגתה של מרים בתקופת המדבר. ממקור זה אנו שומעים כי מרים הלכה בפועל בראש העם במדבר: "שכל זמן שהיו הדגלים נוסעים לא היו הולכים עד שמרים מקדמת לפניהם וכן הוא אומר 'ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים'" (ספרי דברים, מהדורת פינקלשטין, כי תצא, פיסקא רעה, עמ' 294). על פי העולה ממקור זה תפקידה היה מכוון לאומה כולה, ולא לנשים לבדן (ראו בהרחבה מאמרי "מרים הנביאה כגואלת בגאולת מצרים", אשה ויהדותה, תשע"ג).
נשי ישראל במצרים
כבר ב"מכילתא דרבי ישמעאל" מוזכר בקצרה ובכוללנות כי יציאת מצרים נזקפת למעשי הנשים הכשרות שהסתייעו במראות הצובאות: "רבי נתן אומר 'בכושרות' (תהילים סח, ז) במעשי הכשרות שלהם וכן הוא אומר: 'במראות הצובאות'" (שמות לח, ח) (מכילתא דרבי ישמעאל, בא, מסכתא דפסחא, טז, עמ' 62). נראה כי הדברים מכוונים למוטיב שימושן של הנשים במראות הצובאות כדי לעורר את בעליהן לפרייה ורבייה, מוטיב שהגיענו ביתר פירוט במקורות בתר-תנאיים.
בבבלי סוטה (יא ע"ב) מובא המאמר הנודע שהגאולה הייתה בזכות הנשים הצדקניות שהיו בדור יציאת מצרים, ולאחר מכן בא פירוט פועלן של הנשים שעודדו את בעליהן בשעבוד ושעוררום לפרייה ורבייה. המאמר הפותח מובא בדפוסים משמו של רב עוירא, אולם יש מכתבי היד אשר בהם שם החכם הוא רבי עקיבא, וכן הוא הנוסח במקבילה בשמות רבה [מהדורת שנאן, א, יב(2), עמ' 54-56] ובהעתקותיו.
וכך נאמר במסכת סוטה: "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים ומוליכות אצל בעליהן לשדה ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים שנאמר 'אם תשכבון בין שפתים' וגו' (תהילים סח, יד)... וכיון שמתעברות באות לבתיהם וכיון שמגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח שנאמר 'תחת התפוח עוררתיך' וגו' (שיר השירים ח, ה)".
נוסח דומה של מדרש זה מצוי במקבילה בשמות רבה, אולם במקבילה בתנחומא (פקודי, ט) מופיע המוטיב לפיו הנשים עוררו את תאוות בעליהן באמצעות מראות: "משהיו אוכלין ושותין נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן זאת אומרת אני נאה ממך וזה אומר אני נאה ממך ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאווה ופרין ורבין והקב"ה פוקדן לאלתר". מראות אלו, שעל ידן הועמדו צבאות לישראל, נודבו למשכן, ומהן עשו את כיור הנחושת וכנו - הכלי שממנו נלקחים מי הסוטה המשמשים לבדיקת האשה הסוטה. כפי שהזכרנו לעיל, כבר בספרות התנאים נזכרות המראות הצובאות שהנשים הכינו כגורם שהביא ליציאת מצרים.
ב"ויקרא רבה" (מהדורת מרגליות, לב, ה, עמ' תשמה-תשמט) נזקפת היציאה ממצרים לנשים ולגברים כאחד על שגדרו את עצמם מן הזנות: "שרה ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה ונגדרו כל הנשים בזכותה. יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל האנשים בזכותו. אמ' ר' חייה בר אבא כדיי היה גדור ערוה שיגאלו ישר' בזכותו". בהמשכו הישיר של מקור זה מובא מאמרו של ר' חונה בשם בר קפרא ולפיו "בשביל ארבעה דברים ניגאלו ישר' ממצרים, על ידי שלא שינו את שמן ולא שינו את לשונם ועל ידי שלא אמרו לשון הרע ועל ידי שלא היה בהן פרוץ ערוה", כאשר לאחר מכן מובא המקרה החריג של שלומית בת דברי (ויקרא כד, יא), אמו של המקלל, שלא התנהגה בצניעות, והמדרש מייחס את התנהגותו הבלתי ראויה אליה.
כמו כן, ב"במדבר רבה" (ג, ו, ט ע"ב) נזכר בכוללנות שיציאת מצרים הייתה בזכות הנשים הכשרות: "באיזו זכות יצאו ישראל ממצרים... 'בכושרות' (תהילים סח, ז) רבותינו אומרים בזכות הנשים האמהות הכשירות שנא' 'בכושרות'". לא נהיר מלשון הדברים אם הכוונה לארבע האמהות או לנשים הכשרות במצרים, אולם במקבילה ב"ילקוט המכירי על תהילים" (סח, יד, עמ' 329) מצויה תוספת, וממנה עולה שהדברים מוסבים על הנשים הכשרות במצרים: "באי זה זכות יצאו ישראל ממצרים... 'בכושרות', [בזכות הנשים האמהות הכשירות שנאמר 'בכושרות'], 'בכישרון' אין כתיב כאן, אלא 'בכושרות' ביפות ובכשירות שהיו בהן".
ארבע האמהות
ב"סדר אליהו רבה" (מהדורת איש שלום, כה, עמ' 138) משויכת יציאת מצרים לזכויותיהן של ארבע האמהות; שרה, רחל ולאה העניקו את שפחותיהן לבעליהן, ורבקה שמה את מבטחה בקב"ה בהליכתה עם אליעזר.
וכך נאמר: "לא גילגל הקב"ה והוציא את ישראל ממצרים. אלא בשביל שרה רבקה רחל ולאה. בשכר שתפסה שרה את הגר והעלתה למטתו של אברהם. בשכר שאמרו לה לרבקה. 'התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך' (בראשית כד, נח). נתנה בטחונה על אביה שבשמים. בשכר שתפסה רחל את בלהה והעלתה למטתו של יעקב. בשכר שתפסה לאה את זלפה והעלתה למטתו של יעקב. לכך גילגל הקב"ה והוציא את ישראל ממצרים. בשביל מעשה שרה ורבקה ורחל ולאה. לכך נאמר 'אלהים מושיב יחידים ביתה' וגו'" (תהילים סח, ז).
רחל בת בנו של משותלח
ב"פרקי רבי אליעזר" [חורב י (תש"ח), פרק שבעה וארבעים, עמ' 239, 294] מועלית הטרגדיה של רחל בת בנו של משותלח, ולגרסת אחד מכתבי היד רחל בת בנו של שותלח, ובעלה. אשה זו שהייתה מעוברת, שעה שעמלה עם בעלה בהכנת הלבנים, יצא הוולד ממעיה ונתערבב בתוך החומר. צעקתה שנשמעה בשמים שימשה כגורם הראשוני למכת בכורות, שבעקבותיה יצאו ממצרים: "רחל בת בנו של משותלח היתה הרה ללדת ורמסה בחומר עם בעלה ויצא הולד מתוך מעיה ונתערב בתוך החומר ועלתה צעקתה לפני כסא הכבוד, ובאותה[!] הלילה ירד מיכאל המלאך והעלהו לפני כסא הכבוד, ואותו הלילה ירד הב"ה והכה בכורי מצרים".
יש לציין כי שלא כנזכר בקטע זה, בבבלי ראש השנה (י ע"ב-יא ע"א, יא ע"ב) מאוזכרים מאורעות שונים שהתרחשו בתשרי ובניסן, כאשר הן לדעת רבי אליעזר והן לדעת רבי יהושע בראש השנה "בטלה עבודה מאבותינו במצרים", דהיינו שהשעבוד פסק למעלה ממחצית השנה קודם יציאת מצרים.
הגאולה העתידה
ב"רות זוטא" (מדרש זוטא, רות, ד, יא, עמ' 48-49) מובא משמו של ר' אחא המאמר הכללי כי הדורות נגאלים בזכות הנשים הצדקניות שבדור: "אמר ר' אחא כל הנושא אשה כשרה כאלו קיים כל התורה כולה מראש ועד סוף, ועליו הוא אומר 'אשתך כגפן פוריה' וגו' (תהילים קכח, ג), ולפיכך נכתבה אשת חיל מאל"ף ועד תי"ו, ואין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור, שנאמר 'זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל' (שם צח, ג), לבני ישראל לא נאמר אלא 'לבית ישראל'".
בספר המוסר "קב הישר" לר' צבי הירש קאיידנור, בן המאה השבע עשרה (חלק שני, ורנקבורט דמיין תס"ו, פרק פב, מו ע"ג), מובא נוסח חלופי של המקור בעניין ארבעת הדברים שבזכותם נגאלו ישראל ממצרים, והעניין הראשון הנזכר הוא שישראל נגאלו בזכות נשים צדקניות. בהמשך מוזכרת התפיסה, שמקורה בספרות חז"ל, לפיה הגאולה האחרונה תהיה בדמיון לגאולה הראשונה, ונאמר שאף היא תהיה בזכות נשים צדקניות. וכך נזכר: "אמרו רז"ל בשביל ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים בזכות נשים צדקניות. ובשביל שלא שינו את שמם. ובשביל שלא שינו את לשונם. ובשביל שהיו תלויין [=תולים] בטחונם בהקב"ה. וא"כ הרי לפניך שבזכות נשים יהי' ג"כ הגאולה אחרונה".