בפרשת השבוע שעבר החלה התורה לעסוק בתפקידם של בני לוי בנשיאת המשכן, ולימדה אותנו על תפקידם של בני קהת בנשיאת ארון העדות וכל כלי ההיכל והמזבחות, ועתה בפרשה שלנו הגיע תורם של בני גרשון :
"נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם".
על כתפיהם של בני גרשון הוטלה נשיאת יריעות המשכן, האוהל וקלעי החצר, וההבדל בינם לבין בני קהת שזכו לארון העדות ולמזבחות בולט לעין. באורח פלא בניו של גרשון שהיה בכורו של לוי לא רק מוזכרים שניים אלא גם מקבלים תפקיד משני, ואינם זוכים לשאת את 'ליבו' של המשכן אלא רק את יריעותיו החיצוניות.
והנה המדרש (במדבר רבה ו, א) תולה את הדברים זה בזה ומוצא בכך תשובה לשאלה מפני מה הקדימה התורה בענייננו את בני קהת לבני גרשון הבכור:
"... "יקרה היא מפנינים" מדבר בקהת וגרשון, אע"פ שגרשון בכור ומצינו שבכל מקום חלק הכתוב כבוד לבכור, לפי שהיה קהת טוען הארון ששם התורה, הקדימו הכתוב לגרשון, שבתחילה אמר (במדבר ד' ב') "נשא את ראש בני קהת" ואחר כך אומר (ד' כ"ב) "נשא את ראש בני גרשון גם הם" – הוי "יקרה היא מפנינים", מבכור שיצא ראשון, ואין "פנינים" אלא תחילה, כמה דתימא (רות ד') "וזאת לפנים בישראל".
על פי המדרש מכיון שהיה זה קהת שזכה בנשיאת הארון והמזבחות היה זה מן הדין שגם בסדר הפסוקים יקדימו אותו לבני גרשון.
אלא שנראה שעדיין העיקר חסר מן הספר, שכן אם סיבת הקדמתם של בני קהת תלויה במשא המכובד והחשוב שהוטל על כתפיהם הרי היה על התורה להטיל את אותו משא דווקא על כתפי בני גרשון הבכור, ולהעניק לו בשל בכורתו את החשיבות המגיעה לו הן במשא והן בסדר כתיבת פרשיות התורה.
כך אכן הקשה רבנו הכלי יקר (ד, כב) :
"היה לו למנות תחילה את בני גרשון הבכור, ומה שרצו לתקן זה במדרש הרבתי (ו, א), לומר שלפי שנמסר משא הארון אל קהת על כן מנאו תחילה לכבוד הארון, היא גופא קשיא, למה לא מסר משא הארון אל הבכור, לכבדו ביתר שאת ועוז התורה אשר לה משפט הבכורה? ".
תירוץ לקושיא זו מוצאים אנו בדברי רבנו האור החיים הקדוש :
"והגם שגרשון הוא בכור לוי, קהת בחר לו יה, כי ממנו יצא אור לעולם משה ואהרן, ושורת הדין שענף זה ישאו ארון התורה אשר שם משה שיצא מקהת".
מדברי האור החיים נראה שבני קהת זכו לשאת את ארון העדות בזכות דבקותם בתורה, בזכות משה ואהרון שהאירו את העולם בתורתם ובמעשיהם הטובים, ומשום כך הם היו אלו שראויים לשאת את ארון העדות יותר מכל אחד אחר.
והנה כאוחז בשיפולי גלימתו של רבנו האור החיים הקדוש נראה שעדיין אנו צריכים להבין את דבריו, שכן מדוע זה יש להעדיף את בני קהת לְעולם רק מפני שבדורו של משה היו הוא ואחיו אהרון גדולי הדור ? ואולי על פי הבנתנו בדבריו של רבנו האור החיים הקדוש היה ראוי יותר שבכל דור יהיו אלה גדולי התורה של שבט לוי שיישאו את הארון ואפילו אם יהיו הם מבני גרשון או מררי ?
ויותר מכך קשה לנו, הרי עמרם, אביהם של משה ואהרון, נשא לאשה את יוכבד דודתו, דבר שנאסר לאחר מתן תורה, וכבר מצאנו שהילקוט הראובני (פרשת שמות) הביא בשם 'עשרה מאמרות' "שמאחר שבא משה מאיסורי ערוה שעמרם לקח דודתו, לכן לא זכה ליכנס לארץ ישראל". אם כן אולי היה ראוי יותר שמי שישא את הארון יהיה מי שגם יחוסו נקי ללא דופי ומום.
וייתכן שדווקא את זה רצתה ללמד אותנו התורה, שלמרות שמקורו וייחוסו של האדם הוא חשוב עד מאוד, בכל זאת מעשיו והתוכן שהוא יצק לחייו חשובים עוד יותר, כפי שלמדנו במשנה (הוריות יג, א) :
"אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ".
על פי המשנה הזו יש להקדים כבוד לממזר ת"ח ולהעדיפו על פני כהן גדול עם הארץ שכן "יקרה היא מפנינם", וחשובה תורתו של הממזר יותר מייחוסו של הכהן הגדול הנכנס לפני ולפנים.
אלא שעדיין יקשה לנו מדוע רק בגלל גדולתם של משה ואהרון זוכים כל בני קהת לשאת לעולם את ארון העדות והמזבחות ? ומדוע לא היה 'ראוי' יותר שהתורה תקבע שבכל דור יהיו אלו גדולי הדור של לוי שישאו את הארון ?
וייתכן שאת הפתרון לשאלה הזו צריכים אנו למצוא דווקא בהליכותיו של עמרם אביהם של משה ואהרון. על עמרם העידו חכמים :
"ארבעה מתו בעטיו של נחש, ואלו הן בנימין בן יעקב ועמרם אבי משה וישי אבי דוד וכלאב בן דוד... (שבת נה ב)".
עמרם היה אחד מארבעת האישים ששום חטא לא נזקף לחובתם, ושהסיבה היחידה שבשלה הם לא זכו לחיי עולם הייתה "חטאו של נחש", וגזירת המיתה שנגזרה בעקבותיו על העולם. ואכן כך מצאנו בתנא דבי אליהו (פרק לא) :
"...והקב"ה נשבע בשמו הגדול ביום שנשא עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה לשם שמים שינטל הארון והתורה עמו, ותנתן בזרוע של זרע עמרם...".
עמרם נשא לאשה את דודתו שנולדה עם כניסת יעקב אבינו למצרים ושהייתה מבוגרת ממנו בשנים רבות. וכמו שהסביר רבנו הנצי"ב בהעמק דבר :
"ויקח את בת לוי - זקנה ממנו הרבה, אלא שהיה מבית לוי שראו סודות נעלמות מעיני הדור לקחה אף שהיה פלא. (שמות ב, א)".
ובכל זאת, ולמרות פערי הגילאים, נשא עמרם את יוכבד לשם שמים, רק מפני שאותה מצא הגונה להעמיד וולדות גדולים במידות וביראת שמים טהורה, כפי שאכן זכו הוא והיא להביא לעולם את שלושת הרועים, משה, אהרון ומרים (וידועים דברי המשך חכמה על הפסוק שובו לכם לאהולכם –מדוע לא היה הם צריכים להתגרש לאחר מתן תורה).
וייתכן שזהו הלימוד הגדול שמבקשת התורה ללמד אותנו בהקדמת בני קהת לבניו של גרשון הבכור. חכמים מלמדים אותנו שגדולתו של האדם אינה נמדדת רק על פי ייחוסו או על פי כמות ידיעות התורה שיש בו. המבחן הגדול לגדולתו של האדם נמצא דווקא במחשבותיו ובכוונותיו, ביכולת שלו ללמוד את התורה ולקיים את מצוותיה לשם ה' בלבד ולא לשם קבלת שכר ובוודאי לא כדי לזכות בגדולה כל שהיא. משום כך עמרם שנשא אשה לשם שמים זכה לקרבתו המיוחדת של הקב"ה עד כדי שהקב"ה נשבע שדווקא בניו ישאו את ארון התורה.
ואולי זו הייתה כוונת אור החיים הקדוש בדבריו לעיל, כמו גם כוונת הכלי יקר שכתב :
"והקרוב אלי לומר בזה, שרצה הקב"ה להראות שכבוד חכמים ינחלו, כדי ללמד דעת את העם שיכבדו את לומדי התורה ולקרא לקדוש ה' מכובד לקדשו בכל דבר שבקדושה".
מי שזוכה לשאת אשה לשם שמים, זוכה גם להקים בית שהשכינה שורה, וזוכה להעמיד ילדים שהשכינה תשרה על ראשם.
נערך משיעורו של הרב יאיר בן מנחם , דיין בבית הדין האזורי בתל אביב