תקציר הפרשה: המשכן - ציווי בניית המשכן על-ידי נדבות ישראל * הכנת הכלים: ארון וכפורת, שולחן, מנורה, מזבח הזהב * מבנה המשכן: היריעות, הקרשים, הפרוכת ומסך הפתח * המזבח החיצון וחצר המשכן.
אחד הכלים החשובים ביותר שהיו במשכן הוא ארון הברית, החפץ היחידי שנמצא בקודש הקודשים, ואשר בתוכו הונחו לוחות הברית. משני צידי הארון היו טבעות זהב ובהם היו מושחלים המוטות (הקרויים 'בדים') ששימשו לנשיאתו. אחד הדינים המעניינים ביחס למוטות הוא העובדה שגם בשעה שבני ישראל חונים והארון ניצב במקומו, אין לשלוף את המוטות מבין הטבעות. יש להשאיר אותם במקומם באופן תמידי כמו שקובעת התורה "בטבעות הארון יהיו הבדים, לא יסורו ממנו" (שמות כה,טו).
דין זה מעיד על כך שהתפקיד המוטות אינו רק פונקציונאלי, אמצעי כדי שיוכלו בעזרתו לשאת את הארון. יש להם תפקיד מהותי יותר הקשור לתוכן שמבטא הארון.
ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק (1843-1926), בעל פירוש "משך חכמה" על התורה, מתייחס לכך בספרו ומסביר זאת כך: הארון שבו היו שמורים הלוחות מסמל את התורה. העובדה שמוטות הארון היו קבועים תמיד בטבעות, יוצרת מצב שבו הארון תמיד מוכן לנשיאה. יש בכך אמירה שהתורה כל הזמן מזמינה כל אחד לבוא ולשאת אותה, ללמוד אותה ולהתקשר אליה. בניגוד לתפקידים אחרים בעם ישראל שמיוחדים לקבוצות מסוימות, כמו הכהונה או המלכות, התורה אינה שייכת לאף מגזר או מעמד. כל מי שפותח את ליבו ומתאמץ ללמוד אותה - היא שלו.
מסר נוסף העולה מהקביעות של מוטות הארון הוא שהנשיאה שלו איננה רק מעשה טכני השייך לזמן מסוים בו המשכן נודד וצריך להעביר את הארון ממקום למקום. מוטות הנשיאה הקבועים מסמלים שיש לשאת את התוכן של הלוחות והתורה שבתוכו איתנו לכל מקום ולכל תחום בחיים, ולא להשאיר אותם רק בתוך המשכן.
תודה לרועי זמיר
הגרזן שהפסיק לחטוב
חוטב עצים אחד התקבל לעבודה בבית חרושת לעצים. המשכורת הייתה טובה ותנאי העבודה טובים אף יותר, והוא התכוון למלא היטב את תפקידו.
ביום הראשון התייצב אצל מנהל העבודה אשר נתן לו גרזן והקצה לו שטח ביער. האיש יצא ליער לכרות עצים בהתלהבות. ביום אחד בלבד חטב שמונה עשר עצים. "ברכות" אמר לו מנהל העבודה, "תמשיך ככה". מעודד מדבריו של מנהל העבודה, החליט חוטב העצים לשפר את תפוקתו ביום המחרת ולכן הלך לישון מוקדם מאוד. בבוקר למחרת הוא קם לפני כולם והלך ליער. למרות כל מאמציו הוא לא הצליח לחטוב יותר מחמישה עשר עצים. "אני בוודאי עייף", הוא חשב והחליט ללכת לישון עם שקיעת השמש. עם הזריחה, הוא קם נחוש בדעתו לשבור את שיא שמונה עשר העצים. אף על פי כן, באותו יום הוא לא הגיע אף למחצית. ביום המחרת חטב שבעה, אחר כך חמישה, ביום האחרון הוא ניסה כל אחר הצהריים לכרות את העץ השני. מודאג ממה שיגיד מנהל העבודה, הלך החוטב לספר לו את שאירע לו ולהישבע שהוא מתאמץ עד סף אובדן החושים. מנהל העבודה הקשיב ושאל "מתי השחזת לאחרונה את הגרזן שלך?"
"להשחיז? לא היה לי זמן להשחיז! הייתי עסוק מדי בכריתת העצים!".
_________________________________
"זה לא העומס ששובר אותך. זו הדרך שאתה נושא אותו" (לנה הורן)
נקודה למחשבה: איך 'משחיזים' את הגרזן שלנו? האם הגרזן שלך מושחז?
"כבר תרמנו..." - "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (כה,ב) - מה אתם מרגישים כשנשמעת דפיקה בדלת ו(עוד) מישהו מבקש צדקה? האם אתם נוהגים לתרום לאנשים פרטיים מזדמנים / לעמותות רשמיות / לאף אחד מהם? מדוע? האם יצא לכם פעם לבקש צדקה עבור מישהו או להתרים לטובת גוף כלשהו? איך הייתה ההיענות? איך הרגשתם לעשות את זה? איפה עובר הגבול בין הרצון לעזור ולסייע לכל מי שנמצא במצוקה לבין חובת הזהירות מאנשים לא הגונים?
בית כנסת - "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"(כה,ח) - האם אתם מרגישים הבדל בין תפילה בבית כנסת לתפילה במקום אחר? מה תגידו למי שטוען שקשה לו להתפלל במניין בבית הכנסת והוא מצליח להתכוון יותר בתפילה פרטית בבית? בתי כנסת רבים הפכו להיות הרבה מעבר למקום תפילה ונעשו למוקד מפגש חברתי יומי/שבועי. האם לדעתכם זהו דבר חיובי או שלילי? מה אפשר לעשות כנגד מכת הדיבורים בתפילה? בחלק מבתי הכנסת מחלקים את עלוני השבת לפני התפילה, בחלק רק לאחריה, ויש שלא מחלקים בכלל. נניח שאתם הגבאים והבחירה בידכם - מה תעשו?
יבנה המקדש - "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ"(כה,ח) - איזה מקום תופס המשכן/המקדש והחיסרון שלו היום בחיים שלנו? מה אפשר לעשות כדי לשנות את זה?
להורדה והדפסה של עלון השבת בתצוגת PDF לשימוש בשבת לחצו כאן
ערך: הרב יוני לביא. Yonilavi10@gmail.com