פלא גדול שוזר את פרשת השבוע שלנו מראשה ועד אחריתה. בכל הפרשה שלנו על כל פרשיותיה ופסוקיה לא מופיע ולו פעם אחת שמו של משה רבנו. משה רבנו, שצווה להקים את המשכן, שהיה זה שהקים אותו בפועל ושימש בו ככהן גדול במשך שבעת ימי המילואים הראשונים, וששמו חורז את כל יתר פרשיות המשכן כמו גם את כל התורה (מאז לידתו של משה ועד ספר דברים שנאמר מפיו) נעלם מן הפרשה שלפנינו, ושמו כמו נמחה ממנה.
נקל לשער שלא לחינם הושמט שמו של משה רבנו מפרשתנו, וגם דבר זה, ככל דבר בתורתנו הקדושה, בכוונת מכוון נעשה. ואכן כך לימדנו רבנו בעל הטורים :
"לא הזכיר משה בזה הסדר, מה שאין כן בכל החומש, שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה. והטעם, משום שאמר מחני נא מספרך אשר כתבת (זהר פנחס רמו, א) וקללת חכם אפילו על תנאי היא באה (מכות יא, א), ונתקיים בזה".
בעל הטורים תולה את "האשם" במשה רבנו עצמו. כאשר הקב"ה ביקש להשמיד את עם ישראל לאחר חטא העגל עמד משה בפרץ, מסר את נפשו על עמו, וביקש ממנו :
"וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ".
בעיני משה רבנו, רועו הנאמן של העם, עם ישראל חשוב יותר מגורלו האישי, והוא היה מוכן להקריב את גורלו ולהימחות מספר החיים (חזקוני שם) ובלבד שעם ישראל לא יפגע. משה רבנו שם את הדאגה לעמו לפני הדאגה למה שנראה כטובתו האישית, ובכך הוא מתווה לנו את הדרך למנהיגות אמת בת קיימא. מנהיגות ששמה את צרכי העם לפני צרכיה, שמתמסרת לציבור ושמסיגה את צרכי המנהיג ואת ענייניו האישיים מפני צרכי הכלל.
כך לימדנו מר"ן הראי"ה (עין איה ברכות כז, ב) על המסירות הנדרשת מהמנהיג :
"... שיהיה המנהיג מסור לזה בכל נפשו שאף מצבו הפרטי יהיה בטל ושקוע בעניני הציבור ... אבל אותם המנהיגים שלא יחסרו מנפשם בהנהגתם הפרטית כל טוב ובביתם והליכותיהם הפרטיות אין רושם לעבודת הציבור ... אין זאת שלמות של מנהיג גוי קדוש".
משה רבנו, רבו ומנהיגו הראשון של העם, הוא אות ומופת למנהיגות שכזו, ובזכות מנהיגותו עם ישראל אכן ניצל מכליה בעוון חטא העגל. אלא שמשכך הם פני הדברים, אנו עומדים ותמהים מדוע בשכר מעשה כה נאצל "זוכה" משה רבנו לכך ששמו ימחק מפרשה שלמה ? וכיצד זה במקום לקבל שכר הוא נענש ?!
ייתכן ותשובה לשאלה זו ניתן למצוא בשני הפסוקים הפותחים את פרשת השבוע שלנו. רוב ככול הפרשה עוסקת בדיני הכוהנים, בבגדיהם ובאופן חינוכם לעבודה, ובכל זאת שני פסוקיה הראשונים עוסקים בנושא אחר לחלוטין :
"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְדֹוָד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
ההקדמה לעבודתם של הכוהנים בבית המקדש הינה לקיחת "שמן זית זך כתית למאור", נטילת שמן הזית אשר בעזרתו תודלק מנורת הזהב ויואר המשכן, ועריכתו להדלקה. זוהי מטרתם של הכוהנים בעבודתם במקדש - להאיר לעולם, כלשונו של המדרש (שמות רבה לו, א) :
"כשם שהשמן מאיר כך בית המקדש מאיר לכל העולם, שנאמר 'והלכו גוים לאורך'".
"לכן", ממשיך המדרש, "נקראו אבותינו זית רענן, שהם מאירים לכל באמונתם". אבותינו האירו את העולם באמונתם, וזהו תפקידנו להמשיך ולהאיר את העולם במידות ומעשים טובים, לרומם אותו ולתקנו. רק לשם כך קיבלנו את מתנת המקדש כדי שיסייע בידינו להאיר את העולם באור טוב יותר.
את הדרך לעשות זאת, לתקן את העולם ולהאיר אותו, התווה לנו משה רבנו. הוא זה שלימד אותנו שהדרך להפיץ אור עוברת באהבה גדולה לציבור ובמסירות נפש אליו, במוכנות להתעלות מעל הצרכים הפרטיים שלך ולדאוג לאחר. משום כך, וכדי להדגיש את גדולתו של משה, הקב"ה אינו ממנה באופן ישיר את אהרון ככהן גדול, ומצווה על משה לעשות זאת :
"'ואתה הקרב אליך' - ... כך אמר הקב"ה למשה: יכול הייתי לעשות לאחיך כהן גדול חוץ מדעתך, אלא שהייתי מבקש שתהא גדול עליו" (שמות רבה לז, ד).
ייתכן וזו כוונת חכמים אשר תלו את העדר שמו של משה בפרשה באמירתו "מחני נא". לא עונש למשה נמצא בפנינו אלא שכר גדול. בזכות ענוותנותו של משה ובזכות מסירותו הרבה לעמו הוא זוכה להיות זה שכל עבודת הכוהנים במשכן מתחילה ממנו ונלמדת ממעשיו ומאישיותו, כלשונו של ר' אברהם אנקווא (מגדולי רבני מרוקו במאה ה 19) :
"'ואתה תצווה את בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד' - שכיוון שמשה רבנו, עליו השלום, לרוב ענוותנותו, הקטין עצמו ואמר לקדוש ברוך הוא: 'מחני נא מספרך אשר כתבת' לכבוד ישראל, על כן אמר לו הקדוש ברוך הוא: כיוון שזכית לגודל הענווה, שהקטנת עצמך ואמרת 'מחני נא' בשביל ישראל, 'אתה תצווה את בני ישראל'.... (מלל לאברהם פרשת תצווה).
מסירותו הרבה של משה רבנו לעמו העניקה לו גדולה, שמו אמנם אינו נמצא בפרשה אך אין זה אלא כדי ללמד אותנו שרק בשל ענוותנותו והצטנעותו זכה משה לכל הגדולה הזו.
ייתכן שזהו גם סודה של אסתר המלכה, מי שהייתה מוכנה להקריב את עצמה עבור בני עמה, לבוא אל המלך אחשוורוש למרות שמי שלא נקרא אל המלך "אחת דתו להמית" (אסתר ד, יא), וכך לגלגל את ההצלה לכל בני עמה. אסתר המלכה שילמה מחיר כבד על מעשיה, נותקה מבית אביה ומבני עמה ונאסרה על מרדכי בעלה (מגילה טו, א), ולמעשה נאלצה להמשיך את חייה עם אחשוורוש.
ויתכן שמשום כך נענו לה חכמים וכתבוה לדורות (מגילה ז, א), וגם כאשר כל החגים יבטלו פורים לא יבטל (רמב"ם סוף הלכות מגילה), שכן גם ממעשיה של אסתר למדנו עד כמה חשובות הן הענווה והמסירות שרק בעזרתם "ליהודים הייתה" ובעזרת ה' גם תהיה "אורה ושמחה וששון ויקר".
נערך משיעורו של הרב יאיר בן מנחם, דיין בבית הדין האזורי בת אביב