פרשת תצווה: זיכרון ומחיקה

שמו של משה רבינו לא נזכר בפרשת תצווה. בזוהר מבואר כי הסיבה לכך היא התנגדותו של משה להצעת הקב"ה אחרי חטא העגל,  לכלות את עם ישראל ולהקים זרע ועם חדש ממשה . "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" אמר משה לקב"ה. "הצמדת האקדח לרקה" הועילה, ובזכות האולטימטום של משה ה' לא כילה את ישראל ואף סלח להם. 

היעלמותו של משה בפרשת תצווה  קשורה, לפי הזוהר, לפרשיה זו. משה למעשה גזר על עצמו שיימחה שמו מן הספר. מחיקתו מפרשת תצווה מממשת את הסנקציה הזו. וכאן יש לשאול - והלוא הקב"ה נעתר לבקשת משה וקיבל את עמדתו. מדוע, אם כך, התממש גם החלק שהיה מותנה במצב שבו חטאו של עם ישראל יסולח?

בגמרא במסכת מכות מובאת משנה המתארת את המצב המסובך אליו נקלע הכהן הגדול אשר גורלו נקשר בגורלם של הרוצחים בשגגה. דינו של הרוצח בשגגה הוא לשבת בעיר המקלט עד מותו של הכהן הגדול. מכאן שכל יושבי עיר המקלט מייחלים למותו. אם הוא ימות, הם יזכו בחירותם. הקישור בין גורל הרוצחים בשגגה לגורל הכהנים הגדולים אינו מוצלח עבור האחרונים. וזה הרקע למסורת שלפיה נשות הכהנים הגדולים ואמותיהם היו מפרנסות את תושבי עיר המקלט, כדי למנוע מהם להתפלל על מות בניהן (מכות יא, א).

אלא שכל המעשה אינו נהיר. אם הכהן הגדול אשם בדרך כלשהיא הרי שגם ללא תפילתם עליו לתת את הדין. ואם אינו אשם מה תועיל תפילתם להקדמת מותו? "קללת חינם לא תבוא". 

הגמרא מציעה שני תירוצים לשאלה זו. האחד הוא שהיה להם לבקש רחמים על דורם. כלומר, על הכהנים הגדולים מוטל לדאוג שמידת הרחמים תשרה בעולם. על כן, אין זו "קללת חינם".

התירוץ השני מניח שעל אף שמדובר ב"קללת חינם", בכל זאת יש לחשוש שתתממש. היא מביאה שתי מימרות שונות שהעקרון שלהן דומה: האחת קובעת ש"קללת חכם, אפילו בחינם היא באה" והשניה ש"קללת חכם אפילו על תנאי היא באה". ההוכחה למימרא הראשונה היא מאחיתופל. הגמרא מספרת שבימי דוד איימו מי התהום להציף ולשטוף את העולם. רצה דוד לכתוב את שם ה' כשם שעושים לאישה סוטה שמוחים את שם ה' על המים, ובכך להשקיט את המים. אך לא ידע אם הדבר מותר. או אז השביע דוד את אנשיו ואמר שמי שיודע אם הדבר מותר ואינו משתף את המידע- ייחנק.  אחיתופל כמענה סבר שיש ללמוד קל וחומר מאישה סוטה: אם שם ה' נמחה בשביל שלום בית, קל וחומר שיימחה בשביל שלום העולם. ומייד אמר "מותר". עם זאת, בסופו של דבר מת אחיתופל בחנק. הנה, על אף שאחיתופל לא מנע את המידע ושיתף בו, קללת דוד נתקיימה בו.

המימרה בגירסה השניה נתמכת בסיפורו של שמואל הנביא. עלי השביע את שמואל לומר לו מה הקב"ה הודיע לו ברוח הנבואה במילים "כה יעשה לך אלוקים וכה יוסיף אם תכחד ממני את הדבר". ועל אף ששמואל סיפר בסופו של דבר לעלי את הנבואה על מותם העתידי של בניו הסוררים, גם בניו של שמואל לא הלכו בדרכיו וקללת עלי בשבועה נתקיימה גם בו. 

שני הסיפורים מוכיחים שקללה עושה רושם ומתקיימת גם כשהסיבה לה אינה קיימת, מפני שהיא נאמרה בדרך של תנאי או זירוז. הפרשנים קושרים בין הסוגיה הזו ובין מצבו של משה. הם סבורים שגם משה התנה עם הקב"ה ותנאו התקיים והקב"ה מחה אותו מספרו על אף שלא הייתה לכך סיבה. 

אני מבקשת להציע הצעה נוספת.

הקב"ה ביקש לכלות את עם ישראל ומשה בתגובה ביקש שלא להיות שותף לתורתו - תורה המכלה את מאמיניה, ועל כן אמר: "מחני נא". יש קשר בין האיום של משה לבין האיום של הקב"ה. מחייה כנגד כילוי. אם אתה הקב"ה מעודד השכחה והכחשה אולי גם אני איני רוצה שיוזכר חלקי בתורה. 
בתגובה הקב"ה מלמד את משה שיש מקום גם למחיקה ולשכחה. הכפרה שמשה מבקש עבור ישראל כרוכה אף היא בשכחה. הלימוד הזה נעשה במחיקה עדינה של שמו של משה מפרשה אחת. פרשת תצווה דווקא, הנקראת (השנה) בשבת זכור של מחיית עמלק, סמוך לז' באדר, יום הסתלקותו של משה רבנו מן העולם. כל אלה מציפים את היתרון ואת הקושי בשאלות של זכרון ושל שכחה ומחיקה.