הסכסוכים שמתגלעים בין רועי יצחק ורועי גרר על בארות המים הם סכסוכים על מקורות המחיה ועל האפשרות של יצחק לגור בגרר. החת"ם סופר משווה בין הסכסוך הזה שבתורה ובין הסכסוכים הרווחים בתלמוד הבבלי שנסובים על זכויות השימוש במים להשקיה. הוא עושה זאת בעקבות הגמרא במסכת גיטין המסדירה את השימוש במקורות המים ומציעה הכרעות שונות ביחס לשאלה איזה שדה יושקה ראשון, זה הסמוך לנהר או זה התחתון הנמוך מכולם (חת"ם סופר, גיטין ס, א). מעבר לדיון המשפטי הסוגיה הזו מתארת בצבעים עזים דרכים שונות להשיג עדיפות ושליטה על מקורות המים בתקופת האמוראים. הקישור בין הסוגיה הזו ובין פרשתנו מעמיד את פרשת בארות יצחק כפרשה שבמרכזה מתח אנושי שגרתי של סכסוכי שכנים.
אפשרות אחרת היא לראות בסיפור הזה סכסוך הנוגע להכרעות עקרוניות בדיני ממונות. רד"ק למשל סבור שהמחלוקת בין הצדדים היתה אם הבאר היא מגבול גרר או מגבול באר שבע. הנושא, לפי עמדה זו, אינו כיצד יסתדרו השכנים ביניהם אלא שאלת הבעלות על המים. כשלשיטת רד"ק בין שני הצדדים שוררת הסכמה שהבעלות נקבעת על פי מקום הנביעה של המים.
הרמב"ן אף הוא הולך בכיוון דומה ומבאר שהשאלה היתה אם המים שבבאר נקווים אליו ממי הנהר או שמדובר בנביעה של מעיין. כמובן שאם המים שבבאר נלקחים מן הנחל השייך לבני גרר כיצד יתכן שיזכה בהם יצחק. אך אם מדובר בנביעה טבעית שחשפו יצחק ורועיו, הרי שהם זכו במים. לכן רועי גרר דורשים את המים, אך רועי יצחק מדגישים שמדובר ב"מים חיים" בניגוד למי נחל. למעשה, לדברי שניהם יש כאן שאלה מי הבעלים, האם יש כאן השתלטות שאינה לגיטימית על מים שהם בבעלות רועי גרר, והמוציא מחבירו עליו הראיה, או שמא להיפך.
בעל ה'ערבי נחל' מחבר בין הסכסוך הממוני הזה ובין סוגיה ממונית אחרת: "זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי", שהרי כל הבארות שנחפרו בימי אברהם סתמום פלישתים, וכעת יצחק מגיע ובא וחופר שוב את בארות אביו אברהם. אך כיוון שהדבר נשכח מן הלב באים תושבי המקום וטוענים שהמקום שלהם ובחזקת אבותיהם (תולדות, דרוש ו). המכנה המשותף לפרשנים הללו הוא האמונה כי גרר איננה המערב הפרוע, שהן רועי גרר והן רועי יצחק כפופים לחוקים מסודרים של דיני ממונות. במסגרת החוק מתגלעים סכסוכים ובהם לשני הצדדים נרטיבים וטענות משפטיות סותרים לגבי המציאות ופירושה. הכרעות בעניינים אלו ידונו בסופו של דבר במסגרת הלכות 'חושן משפט' על פי כללים המציעים פתרונות שונים במצבי ספק.
אך ישנה אפשרות נוספת, ולפיה חושפת פרשה זו ויכוח אידיאולוגי על עצם האפשרות לזכייה ולבעלות של אדם פרטי:
שהיה מחוקי המלכות שכל הנמצא בבטן הארץ שייך אל המלכות,
ואם כן מי תהומות הם של המלך ובני המדינה,
ורועי יצחק היה להם טענה שהמים שבבטן הארץ הם הפקר,
ושייך להם אחר שהם חפרו ומצאו אותו (מלבי"ם).
המחלוקת בין רועי יצחק ורועי גרר מוסברת על ידי המלבי"ם כמייצגת שתי עמדות יסודיות בשאלת האפשרות לזכות בנכסים. עמדת רועי גרר היא העמדה הגורסת שאין בעלויות פרטיות וכי המים הם רכוש המלך והעם. באמתחתם רעיונות מרקסיסטים הגורסים שהמשאב הוא משותף ואין לאזרח יכולת להשתלט על אוצרות הטבע ובכלל. לעומת זאת, רועי יצחק מייצגים את העמדה הקפיטליסטית, קרי: האדם – יצחק במקרה זה - שעשה את המאמץ לחפור והצליח במשימתו זוכה משום כך לבעלות על המים. מדובר במציאה כשרה ובעיסקה מוצלחת שלו. יצחק מייצג כאן תזה שמפוררת את הריכוזיות השלטונית ואת החיבור האוטומטי שבין בני העם השולט – לנכסי ארצו. ההזדמנות של יצחק תלויה בשינוי תפיסתי של בני הארץ ולא רק באיזה סכסוך ובשאלה ממונית נקודתית.
ההפתעה בשלושת הפנים הללו היא שאף לא אחד מן הפרשנים שנקטו בהם, הלביש את הסכסוך בצבעים של שחור ולבן. להיפך- ברור ופשוט שהמחלוקת עצמה משקפת את המציאות המורכבת והלא מוכרעת שבתוכה פועל יצחק. יש צד לומר שהוא צודק ויש צד לומר שאנשי גרר צודקים. אם מדברים על סכסוך בין שכנים, הרי שזהו עניין טבעי המתאר מתח ששורר תמיד בין אנשים שחיים ומתגוררים באותו שטח. אם מדברים על סכסוך ממוני ובהכרעה במצבי ספק הרי שבאמת יש לדון מה מעמדו של הנחל שממנו נמשכים המים ומה מקורם של המים אם הוא מן הנחל או ממי מעין, והאם יש כאן זכויות קודמות של בעלות ולמי. אם מדברים על סכסוך עקרוני אידיאולוגי, אפשר להצדיק כל אחד מן הצדדים. יצחק איננו הצדיק וגרר אינם הרשעים.
את המצב המאתגר הזה שבו נתון יצחק מתאר הזוהר באמצעות משל מעולמה של התורה שבעל פה:
באר דרבו עליה דא אורייתא דבעל פה
דאתמר בה ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים
אלין מקשין על אלין ואלין חולקין על אלין
אלין מטהרין ואלין מטמאין אלין פוסלין ואלין מכשירין
אלין אוסרין ואלין מתירין (תיקוני זוהר דף קמז עמוד א )
לפי הזוהר, את מצב ההתכתשות הזה בין שני צדדים נכונים בין אסור למותר בין טמא לטהור בין פסול לכשר אנו מכירים כדיאלוג נצחי שהוא הוא התורה שבעל פה. הזוהר התכוון לתאר את התורה כמים ולהתייחס לסיפור יצחק כמשל. אך ניתן להפוך את הדברים ולומר שהתורה שבעל פה ומתודת הלימוד שלה הם משל למצבו של יצחק. אך לא רק למצבו של יצחק התורה שבעל פה היא משל. כותרת ההבטחה לרשת את הארץ נתקלת מאז ימי האבות ועד ימינו (על אף היפוך התפקידים) במסכת חיכוכים שבחלקם נגועים ביחסי שכנות מעורערים ובחלקם נובעים משאלות בעלות וסכסוכי קרקעות ובחלקם נוגעים לשאלה הפוליטית של המשטר הראוי והנכון. הבטחת הארץ אינה סוף פסוק אלא התחלה של התמודדות, תחילה של עיון מעמיק בסוגיות שאין בהם צודק וטועה. הצד המשמח שבכך הוא בזכות לחיות כאן, בזכות להיות חלק מן התורה שבעל פה, תורת הארץ.
הרבנית עו"ד ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי היא דיקנית הסטודנטים וראשת תכניות בית המדרש לנשים במכללה האקדמית הרצוג