כידוע, מידתו שליעקב היא מידת האמת, ורמז בדבר – "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, חֶסֶד לְאַבְרָהָם". ואולם, התמונה העולה ממאורעות חייו של יעקב אינו עולה לכאורה בקנה אחד עם תכונה זו.
יעקב קונה את הבכורה מעשיו תמורת נזיד עדשים, בשעה של חולשה רעבון ועייפות. לאחר מכן, מתחפש לאחיו השעיר בכדי לקחת את הברכה. ובזמן שהיה אצל לבן, ערך הסכם ממוני לקבלת הצאן העקוד והנקוד, ועל ידי תחבולות שונות גרם לצאן להוולד כך. אף אם נאמר שנצרך היה יעקב לדרך פתלתלה זאת בכדי להתמודד עם עשיו ולבן, שלא היו תמימים כלל ועיקר, אך השאלה היא האם אפשר לומר שמידת האמת היא המייחדת והאופיינית לו ?!
ראשית, יש לשים לב שיעקב עובר במשך ימי חייו תהליך עמוק, אשר תמציתו מהיותו 'יעקב' לקראת הפיכתו ל'ישראל'. בתחילה הינו "יַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". התמימות מובילה אותו להישאר באוהל, ולהניח את העולם שמבחוץ לאחיו עשיו, "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה". רק לאחר כל ההתמודדויות עם עשיו ולבן, ושיאם במאבק עם 'שרו של עשיו' באישון לילה, הוא זוכה לשם ישראל – "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל".
בתחילה, יעקב חש שהעולם שמסביב הוא 'עלמא דשיקרא' (כשם שהעולם הבא נקרא בפינו – 'עולם האמת'). כולו מלא בחיצוניות ואינטרסים, או אף בשקרים ממש, של תחבולות ורמאות. בעולם כזה הוא העדיף לשבת באוהל, נצמד לתמימות והאמת, לישירות והכנות, שהם אכן מהות חייו.
ואולם, לעמדה זו יש מחיר. היא אינה משפיעה על העולם, ובעצם מקבלת את העובדה המרה שהשקר הוא השולט בעולם. האמת נכנעת לשקר, ומקבלת אותו. ועל כן, יעקב שמידתו אמת נדרש, הן מעצמו והן מגלגולי ההשגחה, לצאת מאוהלו ולהתחיל במלחמתה של האמת והתמימות.
רק מאבק כזה מברר שאכן מדובר באמת חזקה, ולא באמת קטנה וחלשה הנכנעת בפני השקר.
כיצד מתנהלים באמת ב'עלמא דשקרא' ? הלימוד הראשון אותו לומד יעקב הוא כי – "עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל". עם עשיו המרמה את אביו בפיו, ועם לבן הארמי המוסר לו את לאה במקום רחל והעושק את משכורתו יש להתנהג כמים הפנים לפנים. התמימות והאמת הינם מידות פנימיות, שיש לאחוז בהם גם כלפי אדם רק כאשר אף הוא ראוי להן. "עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד, עִם גְּבַר תָּמִים תִּתַּמָּם". אולם כלפי הרמאים והנוכלים יש לאחוז בנשקם הם, בבחינת – "וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו".
ואולם, אם יעקב אוחז במידותיהם, אם האמת מצטרפת להמולת 'עלמא שקרא', מה מייחד אותה כאמת ? היכן היא נשארת בתומתה וכנותה ?
יעקב נשאר עדיין איש תם - בפנימיותו. כל ההתמודדות עם העולם שמבחוץ ינקה את כוחה ואת רצונה אך ורק מהעולם הפנימי, השוכן עדיין באוהל. יעקב לוקח את הבכורה והברכה משום שהוא יודע שברכת אברהם ופחד יצחק ראויה דווקא להולכים בתמים, ולא לעשיו איש הדמים. הוא מערים על לבן, וגורם כי יוולדו בעדרו עקודים ונקודים, אך ורק משום שלבן החליף את משכורתו עשרת מונים, ובאמת – משלו הוא נוטל. וכמאמר לאה ורחל – "כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱ-לֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ".
וזאת ועוד, גם בתוך 'עלמא דשקרא', שומר יעקב על האמת והיושר בגבורה אדירה. כאשר לא מדובר באותה של בחינה של 'עם עקש תתעקש', הוא שומר על האמת והמוסר גם בעלמא דאתגליא, ללא משוא פנים. מי הוא זה אשר יכול להעיד על עצמו לאחר שנים ארוכות - "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ, רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי. טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ, אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה, גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה, וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי".
ניסיון זה, בירורים אלו, הם שמעמידים את מידת האמת במבחנה האמיתי. ואכן, יעקב התעלה והראה לעולם כולו כי מידת האמת והתום, יכולה להיות גם דרך חיים בתוככי העולם הזה. התמימות אינה רק נחלתם של היושבים בבית המדרש, אלא גם להולכים בדרך.
"אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ - הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה'".