כולנו רוצים שיהיה טוב. בכולנו מוטבעים האמונה והרצון העמוק הזה, שאכן נגיע לטוב. זו הסיבה הראשונית לכך שאנו משנסים מותניים מדי פעם ויוצאים מגדרנו כדי לעשות טוב בעולם, ובה בעת זה שורש הפסיביות שלנו. כשהטוב מתמהמה, נטיית הלב שלנו היא לשקוע ביומיום ולחשוב מחשבות מלאות ייאוש. אז מה עושים? רצים קדימה בהתלהבות או מדשדשים במקום בתסכול רב?
כמו בכל סוגיה תורנית, מילות המפתח הן איזון ותהליך. הכמיהה לטוב יוצרת את היעד הכללי בחיים, אבל הדרך בה עלינו ללכת מלאה בקשיים. כמו אדם היוצא לטיול ובתחילת המסלול מראים לו את סופו, והכל נראה בהיר וקל, ורק כשהוא פוסע בדרך עצמה הוא מגלה כמה סלעים, מהמורות וקוצים יש בה. הזיכרון של נקודת הסיום נותן את הכוח לא להישבר מול הצוקים והדרדרים.
אבל יש אנשים שאצה להם הדרך. אלה שחושבים שיעדים גדולים ניתן לממש מהר, כאן ועכשיו. אנו פוגשים אותם בכל מיני הקשרים בחיינו, וכמעט תמיד יודעים לומר מראש שהניסיון לעשות קיצור דרך יסתיים לא בטוב. גם אם המוטיבציה טובה ונכונה, זה לא עובד. בתחומים אידיאולוגיים, מלמד אותנו הרב קוק, אין אפשרות לקיצורי דרך, כי הם תמיד מחייבים את הדחייה המוחלטת של דעתו של זה שאינו מסכים אתי. מימוש יעד הטוב הגדול, מסביר הרב קוק, מחייב דיאלוג כנה גם עם דעות ששונות משלי, אפילו אם אני חושב (בטעות!), שהאמת בידי, או לכל הפחות לצדי. אמת, כך מסתבר, היא עניין מורכב יותר מסתם שחור ולבן. זאת ועוד, בדרך כלל אלה שמנסים לקצר תהליכים, הם גם אלה שיגיעו לתסכול וכאב לאחר שמטרתם לא תושג. זה נכון בכל האידיאות: הדתיות, הליברליות, הלאומיות וההומניסטיות. בחיי הפרט, האומה והעולם כולו.
בפרשתנו אנו מוצאים ביטוי מהדהד לרצון לקצר תהליכים:
"וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַֽהֲרֹן֙ אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיֵּ֣צְא֔וּ וַֽיְבָֽרֲכ֖וּ אֶת-הָעָ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד-ה' אֶל-כָּל-הָעָֽם. וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י ה' וַתֹּ֨אכַל֙ עַל-הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת-הָֽעֹלָ֖ה וְאֶת-הַֽחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כָּל-הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל-פְּנֵיהֶֽם. וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי-אַֽ֠הֲרֹ֠ן נָדָ֨ב וַֽאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜יבוּ לִפְנֵ֤י ה'֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֥֥א צִוָּ֖ה אֹתָֽם. וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י ה' וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י ה'. וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל-אַֽהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר-דִּבֶּ֨ר ה' | לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל-פְּנֵ֥י כָל-הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַֽהֲרֹֽן".
האדמו"ר הזקן מחב"ד, ועוד דמויות חסידיות חשובות, ראו בכפילות של יציאת האש מסר חשוב לדורות. על פי דבריו, נדב ואביהוא אינם חוטאים חלילה, אלא כאלה שמנסים להקדים את זמנם. אש ה' תצא ותאכל את הקורבן הנרצה לפניו, אך היא יכולה להפוך לאש האוכלת אפילו את הצדיקים. האש החמימה והמאירה לעולם "ונרצה לו לכפר עליו", היא גם "אש אוכלה". שני בני אהרון היו מלאי להט חיובי, אך להט כזה - כשאינו מתחשב במהלך הכולל ואינו מגיע דרך תהליך - הופך ללהט החרב המתהפכת.
על רקע זה ניתן להבין גם את דברי (הנחמה?) של משה לאהרון: הם אכן קרובים, אבל כשרוצים לגאול את העם כולו ולא רק את הצדיקים, יוצאת אש ואוכלת גם את הצודקים לשעתם.
אם נרצה לא לטעות בריצה לפני המחנה מתוך להט משיחי מוקצן ולא מאוזן, כזה שחלילה מוכן לכלות את כל מי שאינו מסכים אתנו, מחויבים אנו בתהליך. אם נבקש לא לרוץ ואז להתאכזב וליפול לתחושות קשות, מחויבים אנו בתהליך. גם כשהגאולה בפתח, על כולנו להפנים את מושג התהליך עמוק בתודעה: תהליך הגאולה אינו "זבנג וגמרנו", אלא תוצר יוצא של דיאלוג עמוק וכנה, בו כל אחד מכיר באמת ובתמים, שכמו שהוא נברא בצלם - כך גם חברו, וכמו שיש לו מה להציע - כך גם יש לחברו. דיאלוג כזה יוצר, בסופו של דבר, חיבור אמיץ שאין בו התלהמות מיותרת. במקום קיצורי דרך מתלהמים שהם בבחינת "אש זרה", נעבוד בביטחון ובתהליך נכון למען תהפוך אותה אש אוכלת ל"אש תמיד, תוקד על המזבח, לא תכבה".
הרב רונן בן דוד הוא ראש אולפנת או"ת נווה חנה, מבית אור תורה סטון