סיפור שיעבוד ישראל במצריים וגאולתם, בנוי על אדני סיפור 'קטן' מוקדם:
וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם,
אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף.[1]
הסיפור רחוק מלהיות פשוט, כפי שעולה מהקשבה לדברי רש"י:
'ויקם מלך חדש' - רב ושמואל,
חד אמר: חדש ממש.
וחד אמר: שנתחדשו גזרותיו.
'אשר לא ידע' - 'עשה עצמו כאלו לא ידע'.
איך אפשר לא לדעת את יוסף במצרים?! האיש ששינה את כל הממלכה?! כך - כנראה - תוהה רש"י. רק מי שבאופן מכוון עשה את עצמו כאילו ידע, יכול היה 'לא לדעת'. רב ושמואל מוסיפים. לדעת האחד מהם הוא היה מלך חדש, לא 'לא ידע', אבל גם מלך חדש אמור היה לדעת, ורק אם עשה את עצמו לא יודע - היה כלא יודע. לדעת השני - אותו המלך שעבר שינוי. גזרותיו השתנו, והוא עשה עצמו כלא יודע את יוסף.
אני בוחר ללכת בדרך אחרת, לפרש את הפסוק כפשוטו. קם מלך חדש ממש, והוא לא ידע את יוסף. ייתכן שהוא ידע את העובדה שהיה פעם איש ושמו יוסף, שחולל מהפכה כלכלית במצרים. אך הוא לא ידע במובן המפנים, ברגש, בחיבור של אדם לאדם.
אם מתבוננים בקורות חייו של יוסף, הסיפור ה'קטן' שלנו מקבל עוד פשר וקשר. יוסף היה אדם ללא הקשר. הוא היה האחר בין אחיו, הוקע ונמכר למצרים. הוא היה עבד שעלה לגדולה, מכוח הצו של המלך אך ללא הקשר תרבותי וחברתי. אפילו את לחמו אכל לבד, לא ישב ליד השולחן עם כל אנשי ארמונו. לכן עלייתו היתה תלויה בדבר - בדבר המלך, וכשקם מלך חדש - הכל התמוטט. ללא הידיעה האנושית של המלך, לא היה קיום ליוסף וממילא גם לא לאחיו ומשפחותיהם שהיו במצרים מכוח חיבורם ליוסף.
התמונה הזאת מעוררת בי מחשבות על 'ההקשר'. אדם יכול להיות אותו האדם, אך בהקשר אחד הוא יפרח ובשני יבול. כפי שיוסף כשיש הקשר של פרעה הראשון היודע אותו - פרח, וכשאין הקשר, עם פרעה השני שלא ידע אותו - נבל שמו וזכרו והשפעתו. זה מזכיר לי תמונה טראגית ממסכת יומא.
מסכת יומא עוסקת בעבודת הכהן הגדול במקדש ביום הכיפורים. מי שיודע להאזין לזרמי העומק של משנת החכמים, מרגיש ושומע את המתחים האדירים המלווים את המסכת. חכמים המירו את המרכז - בית המקדש, במרכז אחר - בית המדרש. את הדמות המרכזית - הכהן, באחרת - החכם. מסכת יומא - על פניו היא שיר הלל לכהן הגדול, הוא גיבור היום ביום שהוא שיא השנה ופסגתה. אבל בין השורות עולים קולות אחרים. על פי מערך החוקים שקבעו החכמים, היה על הכהן הגדול להישאר ער כל ליל יום הכיפורים. על רקע זה אומרת המשנה:
אם היה חכם - דורש,
ואם לאו - תלמידי חכמים דורשין לפניו.
ואם רגיל לקרות - קורא,
ואם לאו - קורין לפניו.
ובמה קורין לפניו?
באיוב ובעזרא ובדברי הימים.
זכריה בן קבוטל אומר:
'פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל'.[2]
אפשר להבין, שהחכמים רואים בחכם הדורש את הדמות הראויה, ומוכנים לסבול ולתת חלופות לזה שאינו יודע לדרוש, לזה הרגיל רק לקרוא בכתבי הקודש, לזה שאינו יודע לקרוא. זכריה בן קבוטל מספר כי הרבה פעמים נאלץ לקרוא לפני הכהן הגדול בדניאל, הספר הכתוב בארמית. הוא רומז כי הכהן היה כל כך בער, שאף עברית לא ידע.
נסו נא להיכנס לדמותו של הכהן הגדול התנ"כי. הוא היה איש מורם מעם, מכובד, מנהיג. ייתכן שלא ידע לכתוב ולקרוא, אך אלה לא היו התכונות הנדרשות מכהן גדול. לכן ההעדר לא פגע בכבודו, הכבוד היה שלם - בהקשרו. אך הנה התפתח הקשר אחר. החכמים עלו, והחלו להוביל את הקהילה. הם נתנו לו 'כבוד' ככהן גדול, אבל ב'קטנה' הורו לו על מקומו. אי הידיעה לדרוש, לקרוא, לדעת עברית - הוצגו ככישלונות, אל מול הרף הזה, הכהן שלנו נראה נלעג. ההקשר, הוא המעמיד את האדם על רגליו והוא הממוטט אותו.
זה מזכיר לי את הסיפור המופלא של הנס כריסטיאן אנדרסן - הברווזון המכוער. העובדה שהאפרוח היה בהקשר של אפרוחי הברווזים, הפכה אותו לזר לשונה למכוער. אילו הוא היה בהקשר של אפרוחי הברבורים, הוא היה דומה ויפה. איזה מסע הרואי של סבל הוא היה צריך לעבור, עד שהתגלה כברבור נהדר. הסיפור של יוסף הוא טראגי יותר. מהילד האחר החולם המתנשא המפונק, הוא הפך במסע ייסורים למשנה למלך מצרים. עד כאן, יוסף הוא הברווזון המכוער. אבל הסוף, אחר מותו, היה עצוב. הוא איבד את ההקשר, ולכן חדל להוות דמות משמעותית היכולה לגונן על אחיו ועל צאצאיהם. אפשר לקרוא על יוסף את דברי קהלת, דברים חדים כתער וחותכים את מעטפת האשליה. עם כל הכאב שבהם, הם מאפשרים לחיות חיים בגבולות האפשר, מתוך מודעות כואבת אך מאירה את הרגע:
בְּיוֹם טוֹבָה - הֱיֵה בְטוֹב,
וּבְיוֹם רָעָה - רְאֵה:
גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים,
עַל דִּבְרַת שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו
מְאוּמָה.[3]