בפרשת השבוע מצויה אחת מהפרשיות העלומות ביותר (לענ"ד) בתורה. משה רבינו לוקח את אשתו ובניו למצרים, בכדי למלא אחר צו ה' לבוא אל פרעה ולקרוא לו להוציא את עם ישראל. ואולם, בדרך מתרחש אירוע מפליא ומזעזע: "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת".
אחד מבני משפחת משה נמצא בסכנת חיים. לא ברור האם זהו משה עצמו (כך נראה בפשט), או אחד מהבנים, גרשום או אליעזר, שנימול לאחר מכן (חלקו בכך התנאים בגמ' בנדרים לא ע"ב). אך הפלא הוא ש'המבקש להמיתו' הוא – ה' !. ה' יתברך, אב הרחמן, שהשתדל לרצות ולשכנע את משה ללכת בשליחותו לגאול את עם ישראל, ה' יתברך שידע את נפשו של משה ומעלתה – מבקש להמיתו ?! גם המעשה שהסיר את הסכנה – מילת הבן ע"י ציפורה, צריך עיון. מדוע דווקא הברית היא שהועילה ?
המשנה במסכת נדרים (לא ע"ב) כותבת שאכן אותו 'דינא קשיא' על משה היה על שלא מל את בנו: "רבי יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה - שלא נתלה לו למשה הצדיק עליה מלא שעה". ומדוע באמת לא מל משה את בנו?! – "אמר רבי: חס ושלום שמשה רבינו נתרשל מן המילה, אלא כך אמר: אמול ואצא סכנה היא, שנאמר: ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים וגו'. אמול ואשהא שלשה ימים, הקב"ה אמר לי - לך שוב מצרים" (שם). משה נמצא במבוכה, מחד הוא נדרש לצאת למצרים, ומאידך אינו יכול למול את בנו סמוך ליציאה. משה מחליט לצאת מייד למצרים, ולדחות את המילה לאחר מכן. רבי (שם בגמרא) מבאר שחטאו היה שלא מל מייד בהגיעם למלון: "אלא מפני מה נענש משה? מפני שנתעסק במלון תחלה, שנאמר: ויהי בדרך במלון".
יש מקום לבאר, בהמשך לדברי רבי, את חטאו של משה באופן אחר. כתב הרד"ק (יהושע ה,ב): "אף על פי שאמר לו הקב"ה לך שוב מצרים לא אמר לו שיסע בו ביום, והיה לו למול את בנו ולהתעכב עד חיותו ואח"כ ללכת מצרים במצות הבורא". הרד"ק מבאר כרבי שמשה הסתפק מה לדחות מפני מה, אך לדעתו משה אכן היה צריך להישאר ולמול את בנו, ורק לאחר מכן ליסע. לכאורה דברי הרד"ק קשים – וכי משה היה צריך לדחות את מסעו להצלת הכלל למען מצווה פרטית של מילת בנו?!
ואמנם, מצאנו בזוהר הקדוש (פרשת לך לך, צג ע"ב): "קם אחרא ופתח ואמר (שמות ד') ויהי בדרך במלון ויפגשהו יי' ויבקש המיתו למאן למשה, א"ל קודשא בריך הוא וכי את אזיל לאפקא ית ישראל ממצרים ולאכנעא מלכא רב ושליטא ואת אנשיית מנך קיימא, דברך לא אתגזר, מיד ויבקש המיתו". [תרגום – אמר לו הקב"ה וכי אתה הולך להוציא את ישראל ממצרים ולהכניע מלך גדול ושליט, ואתה מבטל מצווה ממך, שבנך לא נימול...].
מילת הבן אינה עוד מצווה פרטית. מילת הבן קשורה במישרין ליכולתו של משה לבוא ולגאול את עם ישראל מיד מצרים. הזוהר הקדוש מחדש שמשה רבנו אינו יכול לעסוק בתיקון וגאולת הכלל, קודם שיטהר ויתקן את עצמו ומשפחתו.
ונראה לענ"ד שדברי הזוהר אלו מבוארים ומפורשים בפסוק הסמוך לפני כן: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם: וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל: וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.
וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת".
משה רבנו אינו יכול לבוא ולהזהיר את מלך מצרים לשלח את "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל", ובאם ימאן לשלח: "הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ", קודם שהוא מל ותיקן את בנו שלו (בייחוד הדברים מכוונים אם נאמר שהבן היה גרשום, בנו הבכור של משה, ולא אליעזר).
בהקשר לכך אנו מוצאים הלכה מפתיעה לדורות – אדם ערל אסור לאכול מקורבן הפסח, "וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ" (שמות יב, מח). אך לא רק אדם ערל עצמו, אלא גם אדם שאחד מבניו ערל, או אפילו אחד מעבדיו, אסור לו לאכול מקורבן הפסח, והקורבן של כל בני החבורה - פסול. "הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ" (שם; רמב"ם קרבן פסח ה, ה; שם ט, ח-ט).
נמצאנו למדים מפרשייה עלומה זו את – ערכה, חשיבותה, ומחויבותה של הדוגמא האישית. האפשרות לבוא ולהשפיע, האפשרות לבוא ולגאול, באה רק ממקום של טהרה ותיקון של האדם עצמו.
וכמאמרו של ריש לקיש (ב"מ קז ע"ב):
הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ
קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים.