על השמחה בחיים או על החרדה מפניהם

בסופה של פרשת שלח, מופיעה פרשת עשיית הציצית. תמציתה בפסוק:

וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם.

רש"י מנהיר את הפסוק:

'ולא תתורו אחרי לבבכם' - כמו (לעיל י"ג כ"ה) 'מתור הארץ'. הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות.

על פי הפשר שנותן רש"י לפסוק, יש בו חוסר אמון בגוף ובחושים. זו מערכת לעומתית, נטייה אחריה תזיק לאישיות ולנפש האדם. קריאה שכזאת יש בה כדי לחזק קו סגפני, לעודד את שלילת החיים ואת ההנאה מהם. שני קולות חלוקים מצויים במקורות היהדות, כל אחד מצייר השקפת חיים שונה. האחד - שמח בחיים ונפתח אליהם במלואם, והשני - נרתע מהם וחותר למזער את המגע עימם. במסה זו אשמיע את שני הקולות, אעמיד את המחלוקת במלואה. אחר כך אבחן מה האפשרות של מגמת שמחת החיים, לפרש ולהעמיד את פרשת הציצית. יסודה של המחלוקת במחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל:

שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. [עירובין י"ג ע"ב]

בית שמאי הסוברים כי נוח לו לאדם שלא נברא, שוללים את ערכם ואת פשרם של החיים. בית הלל הסוברים שנוח לו לאדם שנברא, מחייבים את החיים ורואים בהם פשר. אפשר לצרף לכאן מחלוקת נוספת:

אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר [תהלים ס"ח] 'ברוך ה' יום יום'.

תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך [מאחד בשבת לשבת], ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום. [ביצה ט"ז ע"א]

בית שמאי שאינם רואים ערך לחיים, מעמידים את התכלית בשבת. ערך ותכלית, מסמנים מושא אחד. השבת משולה בשפת החכמים לעולם הבא, בתבנית זו 'לעולם הזה' מקום החיים אין ערך. ימי השבוע הם רק אמצעי למטרה, הכנה לקראת התכלית - השבת. החיים אף הם אמצעי למטרה, המטרה היא המוות המוביל אל העולם הבא. לעומת זאת הלל וביתו הרואים ערך בחיי העולם הזה, מברכים גם על יום חולין שהרי הוא תכלית לעצמו. ישנה עוד מחלוקת בין שמאי להלל, המשקפת אף היא את שתי השקפות החיים הללו:

'וכל מעשיך יהיו לשם שמים' - כהלל. כשהיה הלל יוצא למקום היו אומרים לו: 'להיכן אתה הולך?' 'לעשות מצוה אני הולך'. 'מה מצוה הלל?' 'לבית הכיסא אני הולך'. 'וכי מצוה היא זו?' אמר להן: 'הן. בשביל שלא יתקלקל הגוף'. 'איכן אתה הולך הלל?' 'לעשות מצוה אני הולך.' 'מה מצוה הלל?' 'לבית המרחץ אני הולך'. 'וכי מצוה היא זו?' אמר להן: 'הן. בשביל לנקות את הגוף. תדע לך שהוא כן מה אם' אוקיינות העומדות בפלטיות של מלכים הממונה עליהם להיות שפן וממרקן המלכות מעלה לו סלירא בכל שנה ושנה, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי המלכות. אנו שנבראנו בצלם ודמות שנאמר 'כי בצלם אלהים עשה את האדם' (בראשית ט' ו') על אחת כמה וכמה. שמאי לא היה אומר כך, אלא יעשה חובותינו עם הגוף הזה.

[אבות דרבי נתן ב' ל']

האדם עבור הלל הוא תכלית, בהיותו צלם אלוהים. עבור שמאי האדם הוא אמצעי למטרה, המטרה היא עבודת האלוהים. דרכו של שמאי ממשיכה ובאה לידי ביטוי בחייו של רבי אליעזר. רבי אליעזר אומנם שייך לבית הלל, אך הוא נוטה לעמדותיהם של בית שמאי ועל כך הוחרם על ידי חבריו:

שאלו את אימא שלום, אשתו של רבי אליעזר, אחותו של רבן גמליאל, אמרו לה: 'מפני מה בנייך יפין? ובשעת תשמיש מה הוא אצלך?' אמרה להן: 'לא היה מספר עמי, לא במשמרה ראשונה ולא במשמרה אחרונה אלא הבינונית, מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה כמי שכפאו שד. אמרתי לו: כל כך למה? אמר לי, שלא תעלה על דעתי באשה אחרת, ונמצאו בניו באין לידי ממזרות. [כלה א' י']

גילוי טפח וכיסוי טפח הוא ביטוי ציורי, למי שחי את החיים שלא במלואם. מנגד מתפתח הקול של בית הלל, במיוחד בשושלת של הלל. השוו נא את התנהגותו של רבי אליעזר, לזו של רבן שמעון בן גמליאל:

'לא תחנם' - לא תתן להם חן.

מסייע ליה לרב, דאמר רב: אסור לאדם שיאמר כמה נאה עובדת כוכבים זו. מיתיבי: מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה על גבי מעלה בהר הבית, וראה עובדת כוכבים אחת נאה ביותר, אמר: [תהלים ק"ד] 'מה רבו מעשיך ה'!'.

ואף' רבי עקיבא ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, רק - שהיתה באה מטיפה סרוחה, שחק - דעתידה דמגיירא ונסיב לה, [שעתידה להתגייר וישא אותה לאישה], בכה - דהאי שופרא בלי עפרא! [שהיופי הזה יבלה בעפר]. [עבודה זרה כ' ע"א]

עולמו של רבן שמעון בן גמליאל פשוט וחד כתער, הוא מאשר את העולם ואת יופיו. עולמו של רבי עקיבא מורכב יותר, אך גם הוא שייך לשדה מחייבי החיים. רב עובר שינוי והתפתחות. בתחילה עובדת הכוכבים היתה מחוץ לגבולות החיים אותם הוא מאשר, לבסוף הודה למסורת בית הלל. הוא כלל אותה בכלל הבריות הטובות עליהן מברכין, ובכך מאשרים את קיומם. רב הוא זה שהגיע עד הקביעה: 'עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראו עיניו ולא אכל' [ירושלמי קידושין ד' י"ב]. אביו של רבן שמעון בן גמליאל - רבן גמליאל, אוהב את רחצת הגוף כהלל זקנו. לשם כך הוא מוכן לפרוץ גבולות, שאחרים בסביבתו אינם מוכנים לעבור:

שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי, אמר לו: כתוב בתורתכם 'ולא ידבק בידך מאומה מן החרם'. מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי?! [משנה עבודה זרה, ד' ג']

רבן גמליאל השיב מה שהשיב. רבן גמליאל לא היה מוכן לוותר על רחצת גופו. זכרו נא שהוא זה שרחץ בלילה הראשון שמתה אשתו, בניגוד להלכה שהורה לתלמידיו [משנה ברכה ב' ו']. ליבי אומר לי - למרות שזאת לא האפשרות הפרשנית היחידה - שהוא גם ראה את פסל אפרודיטי - אלת האהבה - ונהנה מיופיו.

המחלוקת הזאת היא מחלוקת עמוקה, למרות שאיננה להלכה הרי היא למעשה. מה יעשה איש בית הלל? דמות האדם השלם העומדת אל מולו, היא צירוף בין דמותו של הלל לדמותו של רבן גמליאל. זו דמות שיש בה שמחת החיים וחיובם, אין בה פחד מפני הגוף ומפני החושים. על כן חשוב לברר, איך יעמיד איש בית הלל את פרשת 'לא תתורו'? על פניו, הפרשה נוטה יותר לדרכם של בית שמאי.

רש"י רמז לנו לכיוון פתרון, כשקישר את 'לא תתורו' שבסוף הפרשה לאנשים התרים - המרגלים - שבתחילתה. בפרשת המרגלים חוזרת מילת ה'תרים' בהטיותיה השונות, עוד ועוד פעמים:

ויתורו... לתור... לתור... ויתורו... מתור... תרו... לתור... התרים... לתור... תרתם... לתור... לתור...

נראה שתזכורת הלשון בפרשת ציצית - 'ולא תתורו' - איננה מקרית. אם נתבונן בחטאם של המרגלים, נגלה כי הם הביאו מידע מדויק. אי אפשר לבוא אליהם בטענות, על אי מילוי המשימה. הם ראו ודיווחו על הערים הבצורות, באו וסיפרו על בני הענק. מה אם כן חטאם?

וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ: בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ.

אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם.

עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.

וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ.

וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ: לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.

וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת.

וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים, וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.

שימו נא לבכם, כלב מהסה את העם באומרו 'עלה נעלה', עוד בטרם אמרו האנשים 'לא נוכל לעלות'. ההתחלה היתה דקה ועדינה, משהו במנגינה או אולי במילה 'אפס' שצבעה את העובדות בצבעי החרדה והחשש. מכאן התדרדרה השיחה לקרב מילים, כלב אומר 'נעלה' והם או אומרים 'אי אפשר'. אחר כך הם כבר מוציאים את דיבת הארץ רעה. אם נעמיק להתבונן נגלה, ההבדל בין יהושע לכלב קדם לעובדות עליהם דיווחו להם חושיהם. לפני שראו את הערים הבצורות ואת בני הענק, משהו בתשתית אישיותם יצר את ההבדל. כל אדם מגיע עם הנחת עבודה, אותה הוא בוחן לאור העובדות הניסיוניות שמוסרים לו חושיו. יש מי שמתקבע בהנחת העבודה, לא נותן לעובדות לשנות אותה. אדם נוקשה שכזה שאין לו את מידת הגמישות, ייכשל בהבנת המציאות. אך גם מי שאין לו הנחת עבודה - ייכשל. צריך לבוא אל המציאות עם תשתית מוסרית והנחת עבודה קונקרטית ביחס לשאלה עליה אתה רוצה להשיב. הסיבה היא, שהעובדות ניתנות לאינספור פרשנויות. בהעדר הנחת עבודה יציבה, באים פחדים וחרדות ומייצרים פרשנויות מוטות. ללא עמוד שדרה ערכי מוסרי וללא הנחת עבודה ביחס לנושא הנידון, תמיד תיטה הפרשנות אל הרע ואל המפחיד. המסקנות תמיד תהיינה מסקנות של הימנעות, כאלה הנובעות מאימה ומפחד. הציצית מביאה את האדם להתבוננות עצמית בזהותו וביסוד ערכיו:

אמר רבי חזקיה ויש שאמרו בשם רבי מאיר: תכלת דומה לים, וים דומה לעשבים, ועשבים דומים לאילנות, ואילנות לרקיע, ורקיע לנוגה, ונוגה לקשת, וקשת לדמות, שנאמר 'כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב, הוא מראה דמות כבוד ה' ' (יחזקאל א כח).

אמר רבי חזקיה: בזמן שישראל מתכסין בציצית, לא יהיו סבורין שמא תכלת הן לובשין, אלא כך יהיו ישראל מסתכלין בציצית כאילו הדר שכינה עליהן, שנאמר 'וראיתם אותו' (במדבר טו לט), 'אותם' לא נאמר, אלא 'אותו' - להקדוש ברוך הוא, הווי 'והדרך על בניהם'.

[מדרש תהילים מזמור צ']

בלעדי הציצית הגוף והחושים הולכים לאיבוד, מטים את האדם מערכיו שלו עצמו. עם הציצית יכולים רבן שמעון בן גמליאל או רבי עקיבא או רבן גמליאל לראות את יופייה של עובדת הכוכבים או את פסל אפרודיטי, ליהנות ולהתפעל ממנו. בלעדיה הם יכולים לאבד את גבולות זהותם. איש בית הלל הוא אדם האומר הן לחיים, לחושים ולגוף. הוא לא מפחד שיאבד את עצמו את זהותו ואת ערכיו. יש לו עמוד שדרה של זהות, ממנו הוא יוצא ומאשר את החיים, את היופי ואת הטוב.