"וידבר ה' אל משה לאמור. שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" (במדבר י"ג, ב'). "אמר ריש לקיש שלח לך, מדעתך" (סוטה ל"ד ע"ב), וגם רש"י מאמץ פירוש זה. מלשון הפסוק זה נראה אחרת - "שלח לך" הוא לשון ציווי, ה' מצווה את משה לשלוח. דומה למאמר ה' לאברהם "ויאמר ה' אל אברם, לך לך מארצך", ציווי ולא "לרצונך". גם מלשון הפסוקים הבאים נראה כי זה ציווי ה', והוא גם מורה לשלוח שנים עשר נשיאים וקובע את המטרה - תיור. משה הרי שולח אותם " על פי ה' ". אם נקבל את דעתו של ריש לקיש, ובעקבותיו את רש"י, נשאלת השאלה אותה שואל הרמב"ן: "מה טעם למשה רבינו בשליחות הזאת? אם הארץ טובה והעם רפה הרי טוב. ואם רעה או שהעם חזק סבור הוא [משה] שיחזירם למצרים?" ספורנו רואה גם כן כי "שלח לך" הוא לשון ציווי, ומפרש זאת: שלח לך אנשים. אל תניח שישלחו הם, כמו שאמרו לעשות באומרם "נשלחה אנשים לפנינו". תקדים אותם ושלך אותם אתה.
בספר דברים נאמר "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהם". בני ישראל ביקשו ממשה לצאת ולרגל לפני שהם יוצאים למלחמות כבוש של הארץ. אין בליבם כל ספק כי הארץ תיכבש על ידם, הרי ה' נתן להם את הארץ לירושה. ברצונם לבדוק את הדרכים ואת הערים דרכם כדאי לבוא בזמן כיבוש הארץ ולגבש תכנית לכיבוש. הרי משה עצמו השתמש במרגלים - וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת־יַעְזֵר (במדבר פרק כא). בפרשת שלח אומר ה' "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען [...] איש אחד למטה אבותם תשלחו כל נשיא בהם". כאן אומר ה' לשלוח את הנשיאים לתור את הארץ ולא לחפור (לרגל), לריגול אין שולחים שנים עשר אנשים, והם גם לא אנשים פשוטים אלא נשיאי השבטים. לריגול שולחים אנשי חרש בודדים שעברו אימון ויודעים כיצד לרדת מגג בחבל ולמנוע את הצורך לעבור דרך חומת העיר ושומרי שעריה. "וייטב הדבר בעיני" אומר משה, והוא שולח אותם לתור את הארץ וקובע את המסלול "עלו זה בנגב ועליתם את ההר" - תיור ולא ריגול. אבל מלבד זאת הוא מצווה אותם לעשות מספר דברים בשעה שהם תרים את הארץ - "וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים. ומה הארץ השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין...". רש"י מצטט את דברי ריש לקיש במסכת סוטה ומוסיף "אני אמרתי להם שהיא טובה" ולכן מדוע עליהם לשלוח אנשים לבדוק זאת. כפי שאמרנו, בני ישראל פנו אל משה וביקשו לשלוח מרגלים, הם כלל לא ביקשו ללכת ולבדוק אם הארץ היא טובה או לא - לכן תמוהים דברי רש"י המאמץ את דבריו של ריש לקיש. אם בדיקת טיבה של ארץ כנען הוא חטא אז זה משה שביקש לברר אם הארץ היא שמנה או רזה, היש בה עץ או אין, ולא בני ישראל.
כל שנים עשר הנשיאים התרים (שם מוצלח יותר מאשר מרגלים, כי הם יצאו לתור את הארץ ולא לרגל) חזרו מארץ כנען ובאו לפני משה ולפני אהרון ולפני העדה ונותנים דוח על מה שהיה עליהם לבדוק לפי הוראתו של משה, ומציגים מפרותיה של ארץ כנען, הכל דברי אמת.
בתוך הדיווח הם אומרים "אפס כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד וגם ילידי הענק ראינו שם". הארץ היא טובה, ארץ זבת חלב ודבש וראו פרותיה, אבל העם היושב בארץ חזק, עריו גדולות ובצורות וגם ענקים יש ביניהם. מתוך הדברים "אפס כי עז העם" ייתכן, אולי, יהיה קושי כל שהוא בכיבוש הארץ, וייתכן והיו לחישות פה ושם בנושא בין השומעים. כדי להסיר את הספק ביכולת בני ישראל לכבוש את הארץ אומר שם כלב "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". הארץ ניתנה לנו ירושה מאת ה', ולכן אם ה' מוריש לנו את ארץ כנען אז ודאי נוכל לכבוש אותה לנו. כאן, לדעתי, כנראה, מסתיים דיווח הנשיאים, האסיפה מתפזרת והעם חוזר לאוהליו. אין אנו יודעים מי היו הטועמים של פירות הארץ שהובאו והוצגו על ידי התרים.
לאחר סיום האסיפה באו חלק מהתרים לאוהלי בני ישראל "ותרגנו באהליהם" (דברים א', כ"ז), לא באסיפת העדה ולא לפני משה ואהרון, אלא באוהליהם, שם הם מתארים את התיור מעט בצורה אחרת. הארץ הטובה הזאת, ארץ זבת חלב ודבש, אינה מתאימה לאנשים רגילים כמונו, היא טובה למגורים רק לאותם ענקים ואנשי המידות היושבים בה, לאחרים היא ארץ אוכלת יושביה. בשיחות פרטיות אלה באוהלים אין תושבי ארץ כנען יותר אנשים רגילים ופה ושם כמה ענקים "וגם ילידי ענק ראינו שם", אלא "וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות" - אבל לא רק ענקים רגילים אלא יותר מזה "שם ראינו את הנפילים בני הענק מן הנפילים", ועל ענקים, אנשי מידות ונפילים אלה "לא נוכל לעלות [...] כי חזק הוא ממנו".
כאשר שומעים העם את דבריהם שנאמרו באוהליהם "ויבכו העם בלילה ההוא", ובבוקר הם משכימים ומתלוננים על משה ועל אהרון.
כאן נכנסים לוויכוח יהושע וכלב, והם אומרים לעם "אך בה' אל תמרודו, ואתם אל תראו את עם הארץ כי לחמנו הם, סר צילם מעליהם וה' אתנו". גם יהושע וכלב, שראו את הארץ ואת העם היושב בארץ כנען יודעים כי בדרך הרגילה יהיה קשה לכבוש את הארץ. גם הם, כנראה בדעה כי חזק הוא ממנו (לפי הפשט ולא לפי רש"י), אבל בגלל שה' אתנו נצליח להתגבר עליהם ולרשת אותה. הם מבקשים מהעם שיאמינו בדברי ה', ושלא ימרדו בו בכך שהם אומרים לא נוכל לעלות.
ה' גוזר את הדין עם דור המדבר הבוגרים ואומר "כל מנאצי לא יראוה (את ארץ כנען)". והעונש : "במדבר הזה יפלו פגריכם [...] אם אתם תבאו אל הארץ אשר נשאתי את ידי לשכן אתכם בה" (במדבר כט-ל).
ה' יודע כי דור שעבוד מצרים לא יוכל לחשוב במונחי חירות. לא יוכל לקבל על עצמו אחריות לדאגה לעצמו כאשר במצרים היה רגיל כי הכל נעשה עבורו על ידי אחרים. ודאי לא יצא למלחמות כיבוש, ובקושי יילחם נגד אויב שתוקף אותו, וגם זאת לאחר שקיבל עזרת שמיים. כדי שיקום עם חופשי ועצמאי, על דור יוצאי מצרים להיעלם, ותחתיו צריך לקום דור חדש, דור המדבר, שאינו יודע שיעבוד ואינו עובד אחרים בפרך. דור החייב לארגן את חייו בעצמו ולקבל עליו אחריות. עליו לקבוע חוקים ומשפטים ולהקים את המוסדות המארגנים את חיי היום יום. רק דור זה, דור המדבר, יכול להילחם לכיבוש ארץ כנען. לפיכך היה על ה' להוליך את העם ארבעים שנה במדבר, עד תום כל הדור ההוא של יוצאי ממצרים. הרמב"ם (מורה נבוכים לב) אומר: "שיהיה מחוכמת השם להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה, כמו שנודע שההליכה במדבר ומיעוט הנאות הגוף [...] יולידו הגבורה [...] ונולדו גם כן אנשים שלא הרגילו בשפלות ועבדות". ובפרק כד הוא כותב: "וידוע כשלולא טורחם ועמלם במדבר לא היו יכולים לכבוש את הארץ ולא להילחם ביושביה."
"ועבדי כלב, עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי", הוא שאמר בזמן דיווח התרים לפני משה ואהרון והעדה "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". אותו "והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורשנה" (במדבר, י"ד,כ"ד).