בסיומה של פרשת שלח לך אנו נפגשים עם מצוות ציצית, שאותה אנו קוראים בוקר וערב ,כחתימה לקבלת עול מלכות שמים שבקריאת שמע.
ליבה של פרשה זו היא בטעמיה השניים:
א. "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'... והייתם קדשים לאלקיכם"
ב. "ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"
הזכירה במצוות ציצית היא בעלת אופי מיוחד, כפי שמלמדנו ר' מאיר בספרי :
"ר' מאיר אומר וראיתם אותם לא נאמר כאן אלא וראיתם אותו מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלים עליו כאלו הקביל פני שכינה שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע והרקיע דומה לכיסא הכבוד כעניין שנא' וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כיסא "(יחזקאל א כו).
כלומר ראיית הציצית כמוה כהקבלת פני שכינה והיא מסגלת אותנו לראיית האלוקי שבמציאות באופן מתמיד על בסיס יומי! כשאתה רואה את הים ראה את האלוקי, כשאתה נזכר בתכלת שווה לנגד עיניך את כיסא הכבוד!
מכוח הזכירה מופיעה האזהרה "ולא תתרו" המחולקת לשני סעיפים: "אחרי לבבכם" -זו מינות ואחרי עיניכם"-זו הזנות (ספרי)
לכאורה הקשר בין פרשה זו לפרשת המרגלים הוא ברור, השורש ת.ו.ר מופיע 11 פעמים בפרשתנו ,בעיקר סביב משימת המרגלים "שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל"
המרגלים נתבקשו לתור את הארץ והם תרו אחר ליבם!
הנצי"ב מסביר שיש כאן אזהרה מיוחדת לת"ח להדריך ולפסוק, לא לפי ליבם אלא בנאמנות מוחלטת לדבר ה'. חטא המינות והזנות אחר העיניים פירושו קריאת המציאות ע"פ נטיית הלב האנושי וראיית החושים החיצונית, דרך כזאת חוצצת בפני הציווי "וראיתם אותו".
רבו הפירושים למניע של המרגלים שהיו "אנשים" כלומר כשרים וצדיקים, המשותף לכולם הוא התחכמות כפרנית ממניעים טהורים, מראייה אנושית קצרת טווח שלא מצליחה להבין ולהאמין בהבטחת הבורא!
המרגלים אומרים שאין סיכוי, "כי חזק הוא ממנו" וחז"ל דורשים שהכוונה היא לבורא:
"אמר רבי חנינא בר פפא: דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה, כי חזק הוא ממנו - אל תקרי ממנו (בשורוק) אלא ממנו (בחולם), כביכול, אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם."(סוטה לה.)
חוסר האמון ביכולת שלנו לנחול את הארץ לכל מרחביה כמוהו ככפירה בבורא, ייאוש מהיכולת האלוקית האדירה שטמונה בנו!
אמרו המרגלים: אכן ארץ ישראל ארץ זבת חלב ודבש, אבל היא גדולה עלינו, היא "פלטין של מלך" היא כולה מקדש, "כי חזק הוא ממנו", זה גדול עלינו! העוצמות האדירות שבה יקחו אותנו למקומות אסורים, כמו שקרה לעמי כנען. לא מזמן יצאנו ממצרים ממ"ט שערי טומאה, האתגר הזה לא לדור שלנו!
הם שכחו את "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים " ואת ההבטחה "להיות לכם לאלקים".
התביעה האלוקית לזכירת הגודל שבנו היא קשה עד מאוד, קשה לשפוט את המרגלים, הקושיות של המרגלים הן אמתיות ולא פשוטות, יהושע נזקק לברכת משה וכלב זעק מחברון לאבות שלא ליפול בסחף של עצת המרגלים.
גם בדורנו דור הגאולה הקושיות הן רבות, האם אנו ראויים לארץ? האם האתגר הזה לא גדול עלינו? האם אפשר מול הערבים מבפנים ואומות העולם מבחוץ?
לשם כך יש צורך בתזכורת תמידית של כנף התכלת, המרימה אותנו אל המכלול האלוקי, אל הראייה הפנימית הוודאית המלמדת אותנו להביט נכונה על עצמינו בכך שהיא קושרת אותנו לייעודנו העליון !