על המשפט ועל המקום

פרשת שופטים פותחת בציווי כללי המכונן את המשפט ואת הצדק:

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק:

הציווי לתת את השופטים בשער העיר, יוצר זיקה בין המקום - העיר - ובין המשפט. בואו ונעיין בזיקה הזאת. רש"י מסביר 'בכל שעריך' - 'בכל עיר ועיר'. זאת הרחבה, המנתקת את השופטים מהמיקום המדויק - בשער העיר. נראה כי בעולם העתיק אכן ישבו השופטים דווקא בשער העיר. כך עולה מכמה וכמה פסוקים בתורה, כמו למשל תיאורו של לוט היושב בשער העיר. בשעת כעסם מתיחים בו בני העיר: 'האחד בא לגור וישפוט שפוט?!'. כנראה שלוט מיהר לתפוס משרת שופט, וישב בשער עירו. החיבור למקום העלה אצל חכמים את האפשרות - שנדחתה - כי דווקא בארץ ישראל חלה החובה לשים שופטים. הם נזקקו ללימוד מיוחד שהחובה חלה גם בחוץ לארץ. (תוספתא סנהדרין פרק ג' הלכה י'). מה ראתה התורה למקם את השופט בגבול הטריטוריה, בשער? נראה כי מבחינת התורה יש יחס מיוחד בין משפט ובין מקום. בואו ונתבונן בה:

ישנן כמה קטגוריות יסודיות מהן מורכבת המציאות: זמן, חלל, סיבתיות, עצם. על פניו, המשפט והצדק שייכים לקטגוריית הסיבתיות. החוק יוצר מערך סיבתי: אם תעבור עליו, תיענש. על פי תיאור זה, המקום והזמן מהווים רק רקע להתרחשות משפטית. עיקרו של הרצח הוא שראובן רצח את שמעון, כתוצאה מכך שמעון יעמוד לדין ואם יורשע ייענש. הרקע הוא שהרצח נעשה במקום מסויים ובזמן מסויים. התורה מציעה תמונה אחרת. עיקרו של הרצח (כדוגמה לעבירה על החוק) הוא שרצח בוצע במקום מסויים, במוקד - לא ענישת הפושע אלא טיהור המקום. הצדק על פי התיאור הזה הוא תכונה של המקום, תפקיד השופטים לשבת בשער העיר ולשמור על המקום.

כמה פרשיות תמוהות מוארות באור חדש על פי התמונה הזאת. האחת - פרשת רוצח בשוגג. רוצח בשוגג נמלט לעיר המקלט, שם הוא מוגן מפני גואל הדם. הפרשה תמוהה: אם על פי הצדק האיש צריך להיענש, מדוע תציל אותו עיר המקלט? אם על פי הצדק אין הוא צריך להיענש, מדוע ייענש מחוץ לעיר המקלט? קולמוסים רבים השתברו על פרשה זו, על פי דרכנו היא מוארת באור נוסף: הרצח בשוגג איננו מהווה בעיה של הרוצח או של הנרצח, אלא בעיה של המקום. המקום נטמא. עיר המקלט היא אקס-טריטוריה, מקום שאיננו מקום, ועל כן רק בה יכול הרוצח למצוא מקלט מעונשו. גם המזבח מהווה אקס-טריטוריה שכזאת, ועל כן יש להורות במיוחד לגבי רוצח במזיד כי 'מעם מזבחי תקחנו למות' (שמות כ"א י"ד). אדוניה ויואב מנסים להציל את עצמם על ידי אחיזה בקרנות המזבח (מלכים א' א' נ', וב' כ"ח). והנה עוד פרשה תמוהה:

(א) כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ:(ב) וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל:(ג) וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל:(ד) וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל:(ה) וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע:(ו) וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל:(ז) וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ:(ח) כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם:(ט) וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה':(דברים כ"א)

מה פשר המדידה? האם יש סבירות גבוהה יותר שהרוצח בא מהעיר הקרובה? אך על פי דרכנו השאלה איננה שאלת הרוצח אלא שאלת המקום. המקום הקרוב נטמא כיוון שבו בוצע הרצח, ועל כן נציגיו מביאים את העגלה הערופה. מכאן גם להיגד הכללי המופיע בספר ויקרא: אם יחטא העם, הארץ תקיא אותו. אין כאן שאלה של עונש, אלא שאלה של מקום. ואולי ראשית הדברים היא ברצח הבל, כש'קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה', מהמקום.

נראה כי כאן תמונה כללית, המשפט והצדק ולחליפין העוול והפשע - הם שאלות של מקום ולא של סיבתיות. עתה נפנה להתבונן ולחפש פשר לקביעה הזאת. רבים מהמפרשים וההוגים, חיפשו את הפשר במחוזות של סוד ומסתורין. הם סימנו את הקשר המהותי שבין המקום ובין העוול. הרשו לי להציע מבט של תבונה והיגיון כפשר למערכת הזאת. על פי מבט זה אין קשר מהותי בין פשע למקום, אך יש דרך התמודדות חדשה עם שאלת הטוב והרע.

יש חולשה גדולה לעולם המשפט ולעולם המוסר, ולמושגי הטוב והרע המכוננים אותם: הם עומדים בניגוד לטבע. בטבע יש מערכת סיבתית, והיא חזקה וכוללת ואין יוצא מכלליה. אדם יוצא מגבולות הגג, הוא נופל בין אם הוא צדיק ובין אם הוא רשע. הגנב גונב והרוצח רוצח, הטבע לא יהיה לא שופט ולא דיין. רק החברה כופה סיבתיות, השוטר עוצר והשופט שופט והסוהר כולא. יש והפושע נמלט מהדין, יש וחולשת הראיות מייתרת בריחתו. הרמב"ם בפרק השני של החלק הראשון ממורה נבוכים, הורה על הפער הקיים בין אמת ושקר לבין טוב ורע. האמת כופה עצמה על הכל, הטוב והרע הם רק מן המוסכמות. מכאן נעורה בעיית הדורות: 'מדוע דרך רשעים צלחה?' (ירמיהו י"ב א'). הניסיונות לחזק מערכת סיבתית בתחום הטוב והרע המקבילה למערכת הסיבתית של הטבע - בתחום האמת והשקר - הם עלובים למדי. הפילוסופים ניסו להציג חובה מוחלטת של ציות לחוק המוסרי, הדומה למוחלטות חוק הטבע. התוצאות הן מעוותות בעליל. כך אצל סוקרטס שלא מוכן לברוח מהכלא בו הוא עתיד למות, למרות שברור לו שמערכת המשפט עשתה לו עוול. כך אצל קאנט המורה שעל האדם לומר את האמת גם אם התוצאה תהיה שהרוצח ירצח את קורבנו. השפה הדתית גם היא מגיעה כאן לקצה גבול היכולת שלה: מצד אחד אברהם מציית לצו של ריבונו של עולם, גם כשמדובר בעוול וודאי - רצח יצחק. מצד שני הוא עצמו מורד וצועק: 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!' להורותך שהציות המוחלט לחוק האתי לא חף מבעיות קשות. התקת הטוב והרע מן הסיבתיות אל המקום, משחררת את המחשבה מהסיבוכים בהם היא מסתבכת במחוזות הסיבתיות. שוב אין כאן מקום לשאלה של ראיות, לא לנסיבות מקלות לא לסנגורים המהפכים את הדין בפלאי הלשון. המקום מגיב בתגובה רגשית, מקיא את המעורבים בפשע. 'על פי שניים עדים יומת המת', אך ההקאה לא כפופה לתנאי העדות. ההקאה היא הסלידה הרגשית, לא הליך משפטי הכפוף לחוקים. מישהו צריך לצעוק בבית המשפט: הרוע מגעיל! הפושע ערום! מכיוון שהאדם שהוא איש החוק איננו יכול לצעוק צעקה שכזאת, מורה התורה כי זאת צעקת המקום. השופטים יושבים בשער העיר, מסמנים כמו חיה את הטריטוריה. זאת עיר הצדק הם קובעים, ובכך קובעים את הכללים שמעבר לכללים. רק על רקע הגדרת המקום כמקום של צדק, יוכל הנביא לצעוק ללא הליך משפטי: '...צדק ילין בה, ועתה מרצחים' (ישעיהו א' כ"א). כך אומרת התוספתא במסכת סנהדרין:

תנו רבנן: כיצד מאומד? אומר להן: שמא כך ראיתם: שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתם אחריו, ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף, והרוג מפרפר. אם כך ראיתם - לא ראיתם כלום. תניא, אמר רבי שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתי אחריו, וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, ואמרתי לו: רשע, מי הרגו לזה? או אני או אתה. אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה (דברים י"ז) על פי שנים עדים יומת המת - היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו. אמרו: לא זזו משם עד שבא נחש והכישו, ומת.

יש אזור שהחוק הסיבתי לא מגיע אליו, שם דרושה התערבות מסוג אחר. על פי המבט של תורת הסוד, הנחש הוא כח המוות והרוע שכאן בהיותו רשות לא כפופה לחוק משלים את החוק. על פי דרכנו נוכל לדרוש. הנחש הוא אשר על גחונו הולך ואוכל את עפר האדמה. הנחש הוא המקום המשלים את אשר הסיבתיות איננה יכולה להגיע אליו. סוף דבר: קשה להיות טוב כיוון שהטוב איננו טבעי. מי שנעזר רק בחוק יחמיץ לא אחת את הטוב. יש סכנה גדולה של 'לקיחת החוק לידיים', היא עלולה להביא להשחתה. אבל אסור לוותר על זעקת הארץ על הרוע, זה אשר החוק והמשפט לא מצליחים להדביר.

ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים