בפרשת שופטים מוזכר כי הכהנים והלווים לא ינחלו נחלה בארץ: "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ" (דברים יח, א-ב).
מיוחדותם של הכהנים ושל שבט לוי כמי שאינם נוחלים נחלה בארץ ישראל מוזכרת כבר בפרשת קרח: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. וְלֹא יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לָשֵׂאת חֵטְא לָמוּת. וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲוֹנָם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה. כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה" (במדבר יח, כ-כד). גם בפרשת עקב מועלה ייחודו של שבט לוי בהשוואה ליתר השבטים: "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לוֹ" (דברים י, ח-ט).
ב"ספרי דברים" על פרשת שופטים מובאת הדרשה הבאה ביחס לשבט לוי: "'ונחלה' (שם יח, ב), זו נחלת שלשה. 'לא יהיה לו בקרב אחיו' (שם), זו נחלת חמשה" (ספרי דברים, מהדורת פינקלשטין, שופטים, פיסקא קסד, עמ' 213). דרשה זהה מצויה ב"מדרש תנאים" על ספר דברים (עמ' 106). כפי שניווכח, פרשנים התחבטו בביאור דרשה זו שלשונה סתומה ואינה נהירה כל צרכה.
ב"ספרי במדבר" מצויה דרשה על הכתוב "עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה" (במדבר יח, כד), המטעימה שאין ללווים חלק בארץ שבעת העממים - המנויים בדברים ז, א, ואף לא בארץ הקיני, הקניזי והקדמוני - המוזכרים בברית בין הבתרים (בראשית טו, יט). וזו לשון הדרשה: "ד"א 'על כן אמרתי' למה נאמר לפי שנאמר 'ונשל גוים רבים מפניך' וגו' (דברים ז, א) אבל קיני וקניזי וקדמוני לא שמענו ת"ל 'על כן' להזהיר ב"ד [=בית דין] על כך" (ספרי במדבר, מהדורת הורוביץ, קרח, קיט, עמ' 146).
ב"ספרי זוטא" על ספר במדבר מצויה דרשה המתייחסת לחוסר זכייתם של הכהנים בנחלה בארץ ישראל: "'ויאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל' (במדבר יח, כ), זו ארץ שבעה עממים" (ספרי זוטא, מהדורת הורוביץ, שם, עמ' 297). לאחר מכן מובאת דרשה המוסבת, בדומה ל"ספרי במדבר", על חוסר חלוקת הארץ לשבט לוי, ובה מצוי ההיגד "ארץ שלשה" המוזכר בדרשה ב"ספרי דברים" לפרשת שופטים: "'נתתי ללוים לנחלה על כן אמרתי להם' וגו'' (במדבר יח, כד), לפי שנתתי להם את המעשר אמרתי להם אין לכם חלק בארץ. אין לי אלא בארץ כנען, מניין אף בעבר הירדן ובארץ שלשה? אמרת 'לא ינחלו נחלה' (שם), בעבר הירדן ובארץ שלשה. אין לי אלא [בעבר הירדן ובארץ שלשה, ומניין אף בבזה של מלחמה? אמ' 'לא ינחלו נחלה'], אפילו בבזה שלמלחמה. או אף עכשיו לא יהא להם נחלה בארץ? ת"ל 'בתוך בני ישראל' (שם), בשעה שבני ישראל בארץ לא בשעה שהן בח"ל" (ספרי זוטא, שם, עמ' 298).
יש מקום לבאר את הדרשה ב"ספרי דברים" לפרשת שופטים כמתייחסת במילים "נחלת שלשה" לארץ הקיני, הקניזי והקדמוני, ביאור הנתמך גם על ידי כמה חילופי גרסאות. התיבות "נחלת חמשה" מוסבות על ארץ כנען ממערב לירדן, המכונה לעיתים ארץ חמשת העממים והכוללת את הכנעני והחתי והאמורי והחוי והיבוסי (ראו שמות יג, ה), ולעיתים כוללת את שבעת העממים (ראו דברים ז, א; מכילתא דרבי ישמעאל, בא, מסכתא דפסחא, פרשה יז, עמ' 63-64).
רש"י בביאורו לפרשת שופטים (מהדורת שוול, יח, ב, עמ' תקנו-תקנז) מתייחס באריכות לדרשה ב"ספרי דברים". הייתה לפניו גרסה אחרת, שגויה, בחלקה הראשון: "זו נחלת שאר". משמעותה של הדרשה כולה לא הייתה ברורה בעיניו, בכותבו: "ואיני יודע מה היא". הוא מעלה את ההשערה ש"נחלת חמשה" מתייחסת לארץ כנען "שמעבר הירדן ואילך נקראת ארץ חמשה עממין, ושל סיחון ועוג שני עממין אמורי וכנעני". "נחלת שאר" היא לדידו של רש"י נחלת הקיני, הקניזי והקדמוני, וכסיוע לדבריו הוא מפנה אל הדרשה ב"ספרי במדבר" פרשת קרח, שהוזכרה לעיל. הגרסה "נחלת שאר" מובאת על ידי ראשונים נוספים.
רש"י מוסיף לציין את הדעה המובעת בפירושו של רבי קלונימוס ב"ר שבתי איש רומי, שלא הגיע לידינו. נוסח הדרשה שהייתה לפני חכם זה הינו: "'ונחלה לא יהיה לו', אלו נחלת חמשה. 'בקרב אחיו', אלו נחלת שבעה". לדידו של רבי קלונימוס, משה הנחיל בחייו נחלה לראובן, גד וחצי שבט המנשה, ויהושע הנחיל נחלה ליהודה, אפרים וחצי שבט המנשה. לעומתם, שאר השבטים, שבעה במספר, נטלו את נחלתם מאליהם לאחר מות יהושע. ה"בכור שור" (מהדורת נבו, דברים יח, ב, עמ' שמה) מבאר את מילות הדרשה ב"ספרי דברים", "נחלת שאר", שהיו מצויות בנוסח שלפניו, במשמעות אחיו של לוי מצד אביו בלבד, ואת המילים "נחלת חמשה" בהוראה של אחיו הביולוגיים של לוי מצד אביו ואמו.
הרמב"ן גורס את הדרשה בנוסח הבא: "'ונחלה לא יהיה לו', זו נחלת חמשה עממין, 'בקרב אחיו', זו נחלת שני עממים" (פירוש הרמב"ן, מהדורת שוול, שמות יג, ה, עמ' שמב-שמג), ויחדיו מתייחס ביאורו לשבעת העממים. בקטע שבכתב יד אוסף ששון קיימת התייחסות לגרסה נוספת של הדרשה; "נחלת שלשה" ו"נחלת תשעה". לפי המבואר שם "נחלת שלשה" מתייחסת לראובן, גד וחצי שבט המנשה שנחלו בעבר הירדן, ו"נחלת תשעה" מוסבת על תשעה השבטים שנחלו בעבר הירדן המערבי (ספרי דברים, עמ' 213-214).
* * *
והנה, למרות הימצאותן של הדרשות בספרות התנאים המטעימות כי אין ללווים חלק בארץ הקיני, הקניזי והקדמוני, יש בידינו מקורות החולקים על גישה זו והסוברים שלעתיד לבוא שבט לוי אמנם ינחל נחלה בשטחי ארץ ישראל המובטחת לאברהם אבינו ולזרעו בברית בין הבתרים. בפרק האחרון של ספר יחזקאל מובא חזון עתידי בעניין חלוקת הארץ, ושבט לוי כלול בחלוקה זו: "וְשַׁעֲרֵי הָעִיר עַל שְׁמוֹת שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁעָרִים שְׁלוֹשָׁה צָפוֹנָה שַׁעַר רְאוּבֵן אֶחָד שַׁעַר יְהוּדָה אֶחָד שַׁעַר לֵוִי אֶחָד...וְשַׁעַר יוֹסֵף אֶחָד" (מח, לא-לב). התלמוד בבבא בתרא (קכב ע"א) מסב את נבואת יחזקאל זו על חלוקת הארץ לעתיד לבוא: "תניא עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים, שבתחלה לא נתחלקה אלא לשנים עשר שבטים... ולא כחלוקה של עולם הזה חלוקה של עולם הבא". לדעת רב חסדא שם, החלק השלושה עשר יינתן לנשיא. הרשב"ם על אתר (ד"ה ועוד תניא כו') כותב ששבט לוי ייטול חלק אחד ואפרים ומנשה ייטלו חלק אחד, והנשיא, הוא מלך המשיח, ייטול אף הוא נחלה. גם מביאור התוספות על הסוגיה בבבא בתרא שם (ד"ה ואידך למאן) עולה ששבט לוי עתיד ליטול נחלה בארץ, וכן הוא בראשונים נוספים, לרבות הסמ"ג (לאוין, רעו). עם זאת, ישנם ראשונים אחדים החולקים על השקפה זו, ויש מי שמבארים את הכתוב בספר יחזקאל כמתייחס לקריאת שערי העיר ירושלים על שמות השבטים (ראו אנציקלופדיה תלמודית, כרך עשרים וארבעה, "ימות המשיח", טורים תקצ-תקצב; דעת מקרא ליחזקאל על אתר).
הרמב"ם מציין בהלכות שמיטה ויובל את האיסור החל על שבט לוי לנחול נחלה בארץ כנען: "כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען" (יג, י). הרמב"ם גם מונה איסור זה בספר המצוות (לאוין, קסט), וכידוע הרמב"ם כולל בספר המצוות אותן מצוות הנוהגות לדורות. בהקשר זה מבאר הרבי מלובביץ כי האיסור החל על הלווים ליטול חלק בארץ מתייחס לארצות שבעת עמי כנען שישראל כבשו בכניסתם לארץ. אולם לעתיד לבוא, כשעם ישראל יזכה לרשת את ארץ הקיני, הקניזי והקדמוני, ייטלו הלווים נחלה משטחי ארצות אלה (לקוטי שיחות, לח, עמ' 103-107).
פרשנות מעניינת נוספת מצויה בדברי ה"אמרי אמת", רבי אברהם מרדכי אלתר (1866-1948) בנו בכורו של ה"שפת אמת", לפרשת עקב, לכתוב "עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו" (דברים י, ט). וכך נכתב: "הלא היה צריך לכתוב 'לא יהיה' שהרי הכוונה על זמן כניסת ישראל לארץ, אלא שאם היה כתוב 'לא יהיה' היתה המשמעות שתמיד לא יהיה והרי אי'[תא] שלעתיד כן יהיה לשבט לוי נחלה ולכן כ'[תב] 'לא היה'" (אמרי אמת, עקב, תרצ"ז). עם זאת, על דבריו אלה יש להעיר כי בפרשת שופטים מוזכר אמנם פעמיים בלשון עתיד כי ללווים "לֹא יִהְיֶה" חלק בארץ. מכל מקום, בדברי ה"אמרי אמת" מונחת ההכרה וההנחה שלעתיד לבוא שבט לוי ינחל נחלה בשטחי ארץ ישראל המובטחת לאברהם לאבינו ולזרעו אחריו בברית בין הבתרים, שטחים שלא נכבשו בשעתו בימי יהושע ודוד.