אחרי עשר שנות ניסיון בטיפולים ואימונים אישיים, אלפי שעות בהן זכיתי ללוות נשים וגברים במסע שלהם לעבר גישה יותר הרמונית אל החיים, אני מרשה לעצמי להצביע על אחד הגורמים המעכבים ואפילו החוסמים את האפשרות של שינוי משמעותי בחיים - הצִינִיּוּת. גישה זו, מפקפקת בכל הטוב, חושדת באנשים ובמניעים שלהם, מנבאת רעות על כל מציאות שלא תבוא, היא רעה חולה בפני עצמה.
לציניקן יש פוזה של חכם - הרי הוא כבר ראה את הכול, שמע על הכול, טעם את הכול, ואין מי שילמד אותו שום דבר חדש בעולם. אבל כמה כאב טמון בליבו של הציניקן, כמה מרירות, אומללות ואכזבה. ברוך השם יש את מי להאשים. תקשורת ההמונים, האינטרנט, הטלוויזיה, הפוליטיקה והפוליטיקאים וכדו' - כולם תורמים רבות להצלחה המסחררת של הגישה הצינית.
התמימות, לעומת זאת, סובלת מיחסי ציבור גרועים. "אל תהיה תמים!" זועקים אלינו העיתונים, "תמימות = טיפשות ונאיביות" צורח כל עמוד ברשת. בפרשת השבוע מכוונות אותנו התורה בצורה חד-צדדית ומצווה אותנו לשחוט את הפרה הקדושה של הציניות: תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. (דברים פרק יח יג).
אני מדמיין את הציניים הממהרים להצטדק: לפי הקונטקסט, הפסוק שולל את הפניה אל מגידי העתיד למיניהם - ולא מכוון אותנו לתמימות המוכרת לנו היום. אבל רש"י מדגיש: "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו". במילים אחרות: התמים מסוגל לקבל את העתיד בסבר פנים יפות, בלב פשוט, אחיד ובוטח בבורא - וזה בעצם הנסיוב לארס הציניות.
יש קשר הדוק בין הציניקנים לבין צופי העתיד למיניהם: הציני רואה את עצמו כאורקל וכמנחש, כאחד היודע את מצפוני לבבות בני האדם, סתרי רצונות הא-ל וצפוני העתיד. התצפיות שלו מתנגנות כדיסק שרוט, חוזר על עצמו בחד-גונית - "יהיה רע! בסופו של דבר, כולם יתאכזבו!"
התמימות הרצויה על פי התורה לא נוגדת את החכמה והתבונה (ע"ע חשיבות הלימוד), אלא מכוונת אותנו אל גישה אחרת - קריאה להסתכלות פשוטה ואופטימית על המציאות כבסיס לחכמה ולמידות.
כמה קל להיות מנביאי הזעם הציניים והפסימיים. ד"ר חיים שפירא מכנה את הפסימיות (אחותה התאומה של הציניות) "עצלנות מחשבתית". כמה עוז ואומץ צריך התמים הבוטח בטוב וצופה לעתיד ורוד יותר.
כנגד הגישה הצינית הרווחת, ניתן לומר כי גישתה של התמימות הבריאה, כשהיא משולבת עם יתרונות הלימוד והבגרות, היא זו המניעה את האדם ואת העולם קדימה, היא ולא הביקורת ה"כאילו" בונה של הציניקן.
"כל התמכרות טבעית לאיזה אידיאל מרומם, היא חזרה אל הילדוּת" אמר הראי"ה קוק, "את כל המעלות היותר עליונות, בין המחשביות, בין ההרגשיות וגם המעשיות, צריך לקשרם בקשר של האמונה הפשוטה הקודמת בתַמותה בלב מימי הילדוּת, כי בתמציתה הפנימית היא יותר נשגבה מכל מה שנלמד ונהגה".
אז איך חוזרים אל התמימות בלי לחזור להיות ילד? ישנה דרך מאוד פרקטית לשלב את התמימות בחזרה אל תוך חיינו: ניתן להתחבר אל "הילד הפנימי" הממשיך לחיות בתוך כל אחד ואחד מאיתנו, על מנת ליצור דו-שיח פנימי מבורך בין חלקי הנפש השונים, בין החכמה לתמימות ובין והמורכבות הבוגרת לבין פשטות הילדית.
עם קצת תמימות - זה אשפרי!
הכותב הינו מאמן אישי וזוגי ליצירת שינוי משמעותי, מטפל בדמיון נובע, מרצה ומנחה סדנאות