כמה פעמים מצאנו את עצמנו מאוכזבים ואולי אפילו פגועים, ניסינו לעזור, לתמוך להיות משענת וכתף, אך מצד בן/בת הזוג אין הערכה במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב יש סיכוי שישמיעו טענות ומענות על חוסר הבנה והכלה. ההפך הגמור ממה שרצינו וניסינו לעשות. איך זה קורה?
בפרשתנו "ראה" אנו נפגשים עם הציווי על מצוות הצדקה: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלהיך נתן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון, כי פתח תפתח את ידך לו"[1], על כל אחד ואחד מוטלת החובה להיחלץ לעזרתו של מי שלא שפר עליו מזלו ומצבו הכלכלי בכי רע. אך לא בכך נגמר הציווי, התורה מוסיפה עוד פרט אחד, קטן אך חשוב מאין כמותו: "די מחסרו אשר יחסר לו"[2]. כאשר אנו ניגשים אל העני ורוצים לקיים את מצוות הצדקה עלינו לחשוב מה הוא צריך, מה חסר לו באמת. לפעמים אנו מעדיפים לזרוק מספר מטבעות לעברו של הקבצן התורן, להשקיט את מצפוננו ולהמשיך. אך האם שאלנו את עצמנו בשביל מי ובשביל מה אנו נותנים צדקה. אם מצוות הצדקה נועדה בשביל העני אנו צריכים להעמיד אותו במרכז, לא את המצפון שלנו ולא את הרצון להרגיש טוב עם עצמנו. לפעמים הוא בכלל צריך חיוך, חיבוק או סתם שיחת התעניינות. רק אם נעמיד אותו במרכז נוכל לעזור לו באמת ולקיים את מצוות הצדקה כמו שצריך.
גם כאשר אנו ניגשים לעזור ולתמוך בבן/בת הזוג עלינו לפתוח בשאלה מה בן/בת הזוג צריך ממני, לפעמים אנו ממהרים להציע פתרונות בעוד שבן/בת הזוג בכלל צריך לפרוק ולהוריד את כל מה שיושב לו על הלב. לפעמים אין צורך במילים ולפעמים אסור להפסיק לדבר. מדובר באבחנות דקות ורגישות, אך אם נתרגל להעמיד במרכז את הצורך של בן/בת הזוג לאט לאט, נתחיל להרגיש את אותו חיסרון באופן טבעי, וממילא נדע לספק מענה ופיתרון בצורה הטובה ביותר.
הכותבת היא שדכנית בעלת משרד השידוכים דו-לב.