צדק חברתי, האמנם?

אחד הדברים שהפריע לי יותר מכול בהפגנות על 'הצדק החברתי' בשנת תשע"א היה שהתביעה לצדק חברתי הייתה מהאחר - לאמור מן המדינה, מן הטייקונים, מן המעסיקים - אך אף אחד לא שאל את עצמו: 'מה אני יכול לעשות כדי להוסיף צדק חברתי במדינה ובחברה?' והנה מגיע סוף שנת השמיטה, וכל אחד מאתנו יכול להיות שותף למגמת העמקת הצדק החברתי בתוכנו. בפרשתנו מתבארת מצוות שמיטת כספים:

"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'. אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ. אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן... כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ... לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ... הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן... נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ... כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ... פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" (דברים טו, א-יא).

שש פעמים נזכרה המילה 'אביון' בפרשה קצרה זו, כדי להבהיר שמגמת הפרשה היא לעצור אחת לשבע שנים את הפער החברתי בין שכבות האוכלוסייה באמצעות ביטול החובות שיש לעניים כלפי נושיהם. שמיטת כספים אינה מיועדת לבטל את החובות של אלו שיש להם ורק רוצים עוד; אלו שלקחו הלוואות לצורך השקעה יתבקשו על ידי בית הדין, שלהם נמסרו החובות בפרוזבול, להחזיר את חובותיהם למי שהלווה להם (מו"ר הרב יעקב אריאל, באהלי שדה, עמ' 199-201). לכן בצדק אמרו חז"ל: "המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה ממנו" (משנה שביעית י, ט). מי שאוטם את אוזנו ואינו רוצה להיות שותף למגמות הצדק החברתי, מכונה בתורה 'בן בליעל' אף על פי שיש לו טיעון מוצדק לכאורה - הוא בסך הכול רוצה לקבל את הלוואתו בחזרה. למרות זאת כתוב בתורה: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון... נתון תתן לו".

גם בימינו יש אפשרות לקיים את מצוות שמיטת כספים אף שתוקפה הוא רק מדרבנן. אנו יכולים להתחבר למצוות השמיטה בכלל ולשמיטת כספים בפרט, ולא לקיים את המצוות רק ברובד הפורמליסטי אלא מתוך רצון והבנה מה הקב"ה רוצה מאתנו.

מי שקרא לכך בקריאה ברורה וחדה היה ר' יוסף חיים מבגדד בספר 'בן איש חי', שהציע שעם כתיבת הפרוזבול אדם ילווה לחברו כסף בצורה פעילה על מנת שההלוואה הזו תישמט, וכך יקיים מצוות שמיטת כספים: "והנה יש מתחסדים אחר שכותבין הפרוזבול מלווה לחברו סך מה עשרה גרוש או פחות או יותר ועל זה הסך לא יחול הפרוזבול כיון שהלווהו אחר זמן הפרוזבול ואז אחר ראש השנה כשיביא לו חברו המעות לפרעו יאמר לו: 'משמט אני', ולא יקבלם ממנו. ויאכל הלווה ולחדי (ישמח) במעות אלו והמלווה לחדי במצות שמטת כספים שקיים אותה בפועל ותהילות לא-ל יתברך הנהגתי מצווה זו פה עירנו בגדאד... אשריהם ישראל אוהבי מצוות השם ועושים אותם בשמחה" (שנה א' פרשת כי תבוא).

פרויקט 'נדיבי ארץ' שנוסד בשמיטה הקודמת, חיבר בין מלווים-תורמים לבין הבנקים. הרעיון היה לעניין כמה שיותר יהודים שייאותו 'להלוות' סכום כסף - כל אחד כמה שידבנו לבו - וכשתגיע שנת השמיטה לסיומה, החוב יישמט. הצד האחד של המטבע - המלווה - קיים את מצוות שמיטת כספים, והצד האחר של המטבע - הלווים העניים - קיבלו עזרה המעמידה אותם על הרגליים. 'נדיבי ארץ' בא בדברים עם הבנקים והציע להם הצעה: ידוע שיש הלוואות רבות שלבנק קשה מאוד לגבות אותן, והן נחשבות מבחינתו 'אבודות'. 'נדיבי ארץ' ישלמו לכיסוי חובות אלו במקום הלווים העניים שאינם מסוגלים לפרוע את חובם. כך במאמץ משותף גייסו בעלי החוב כשליש מהחוב, הבנקים - יותר משליש, ו'נדיבי ארץ' השלימו את שארית החוב ופרעוהו. שמיטת כספים מהווה תרומה צנועה לעשיית צדק חברתי ולצמצום הפערים בין שכבות האוכלוסייה.

הרב יואל פרידמן הוא חלק ממכון התורה והארץ, שבי דרום