רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: ס וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל: הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ: וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם:
בפסקה הזאת, מבין הדקדוקים הרבים המבקשים תשומת לב, נעמוד במיוחד על כך שלעומת פרשת עקב שהדגישה את הצורך לשמוע "את המשפטים האלה" אומרת כאן התורה: "וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם".
עלינו לחזור קודם כל על ההגדרות של מהם החוקים ומהם המשפטים. רגילים לומר שהמשפטים הם מצוות שיש להם טעם, זאת אומרת שהשכל האנושי מסוגל להבינם, בעוד שהחוקים הם גזירות המלך, כדוגמת הפרה האדומה שעליה פירש רש"י שהשטן ואומות העולם מונים את ישראל ואומרים להם "מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה?" ולכן אומרים להם: "חוקה חקקתי גזירה גזרתי אין לך רשות להרהר אחריה". (אמנם כבר הבאנו בעבר על כך הערה חשובה: תשובה זו נתנת לשטן ולאומות - לא לישראל! אבל כאן נתייחס לצד אחר של העניין). ליתר דיוק, המשפטים, השייכים לתחום המצוות שבין אדם לחבירו, אינם ייחודיים לתורה ולישראל. כל חברה צריכה משפטים המבססים את חיי הקבוצה ומאפשרים את קיומה, את ה"לחיות ביחד" שלה. זאת אומרת שיש יסוד רציונאלי, שכלי, לאותן המצוות, במובן שהשכל האנושי יכול להמציא אותן. אולי התוכן יהיה שונה מזה של התורה, ואולי יהיה דומה, אבל יש צד שווה ביניהן, כמו שיש צד שווה בין ישראל לעמים ומבחינה ביולוגית יש צד שווה בין האדם ובין הבהמה. במילים אחרות, המשפטים מופיעים כביכול כמצוות המסדרות את החיים בעולם הזה. לעומתם, החוקים הם מצוות שאין השכל האנושי יכול להמציא אותם. אם אין התורה מגלה אותם, הם נשארים בהעלמה גמורה. החוקים כשהם לעצמם שייכים באופן מובהק לתחום של המצוות שבין אדם למקום. אמנם, אחרי שהתורה גילתה אותם, השכל האנושי יכול להבינם - מי פחות ומי יותר - אבל הוא אינו המקור שלהם. החוקים מבחינה זו הם המימד הדתי של התורה באופן מיוחד. ומטרתם לכאורה היא להביאנו לחיי העולם הבא.
ארץ ישראל נתונה בשבועה לזרע האבות. מדוע? ככל הנראה דבר זה בעצמו שייך לתחום חוקי החכמה האלקית. וכנראה שאנו צריכים להשיב על שאלה זו את אותה התשובה הנזכרת למעלה: חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה.
דבר זה גם נרמז באופן גלוי בהתניה שבתחילת הפרשה: "וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם". מצד אחד, שמיעה אל המצות, ומצד שני סטייה מן הדרך המסתכמת בהליכה אחרי אלהים אחרים. להבהיר את העניין, נזכיר את פירושו של רש"י על פסוק מפרשת לך לך: "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים", ומפרש רש"י: "לאחוזת עולם - ושם אהיה להם לאלהים, אבל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה". מקורם של דברי רש"י הם בסוגיה ידועה במסכת כתובות (דף קי ע"ב). "תנו רבנן: לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל - דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ - דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: (ויקרא כ"ה) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים, וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל - כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר: (שמואל א' כ"ו) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים, וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל - כאילו עובד עבודת כוכבים."
ונסיים בדברי ישעיהו בהפטרת הנחמה השלישית: "הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים".