"אבא זה לא פייר! למה הוא קיבל שניים ואני רק אחד?" קריאת הקרב הזו, ידועה בקרב הורים צעירים, כפעמון אזהרה. אחד הילדים נעמד מולך ומנופף בעובדה שהילד השני קיבל את מה שהוא לא קיבל. ואז מתחילה מסכת ההסברים. אתה נעמד מולו, לא פראייר, ומתחיל ביניכם 'פינג-פונג' בעובדות. דבר ראשון, אתה מסביר לו שלפני שעתיים, הוא קיבל שניים והשני דווקא קיבל רק אחד. אבל אז הוא מזכיר לך את ההבטחה מאתמול... ואתה מזכיר לו שהוא לא סידר את החדר. וזה לא נגמר, עד שאתה לא עוצר את עצמך, ואותו. ומזכיר לו- שהחיים לא הוגנים. שאף פעם לא הבטחת לו שוויון בבית הזה. וזהו.
*
כאשר המשנה בפרקי אבות משווה בין מחלוקת קרח ועדתו למחלוקת הלל ושמאי- היא בעצם מספרת לנו גם את סיפורו של ערך השוויון.
על פניו, פרשת קרח מספרת לנו שערך השוויון הוא ערך שלילי. "כל העדה כולם קדשים, ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" זוהי שאלת קרח ועדתו. אלו שמבקשים שכולם יהיו שווים בפני החוק, ובעיקר בפני הא-ל. קומוניזם בהתגלותו הטהורה והקדומה ביותר. כולם קדושים, כולם שווים. כולם מסוגלים קדושים באותה המידה.
אבל להבנתי, כאשר המשנה בפרקי אבות משווה בין מחלוקת קרח ועדתו למחלוקת הלל ושמאי, היא באה לספר לנו את הסיפור המורכב יותר של ערך השוויון. המשנה מספרת לנו שיש שוויון אחר. השוויון שבין הלל ושמאי הוא כזה שמבין את עומק הפערים ביניהם. אין ניסיון לגשר בין הלל ושמאי. זה אומר אסור, זה אומר מותר. ואף אחד לא יזוז מדעתו מילימטר! הדעות חדות, השיטות מבוררות, וכך נכון שיהיה. ואף על פי כן, בסופו של יום- אנחנו לומדים את שניהם, בשווה.
נכון שההלכה היא כהלל, נו אז מה? חז"ל מלמדים אותנו כאן עניין גדול. העובדה שהלכה כהלל, לא מונעת מאיתנו את המחוייבות ללמוד את שמאי. מדוע? מתוך אותו ערך שוויון אמיתי, שוויון שהוא 'לשם שמיים'. כי כאשר שני הצדדים אומרים את דעתם לשם שמיים, "ובלבד שיכוון לבו לשמיים"- אזי שניהם שווים מול אלוקים.
אם כן, זהו השוויון שאליו היהדות מכוונת אותנו; שוויון שנובע מהבנת עומק הפערים, ללא טשטוש שלהם. שוויון שנובע מהידיעה שהלכה נפסקת כאחד הצדדים, ואף על פי כן- יש כבוד עצום לשני, מתוך אותו שוויון כלפי שמיא.
שבת שלום,
בשורות טובות.