מיוחדת עד מאוד היא הפרשה שלפנינו. משה רבנו מי שהתורה העידה עליו "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, יג), הרועה הנאמן שתמיד הקפיד על כבודם של אחרים ועל כבודו של עם ישראל, והשליך נפשו מנגד כדי לכפר עליהם ולהציל אותם מכל עונש ופגיעה, מתגלה לנו בפרשה כמי שלכאורה תובע את עלבנו, ואף מפציר בריבונו של עולם לעשות נקמה כואבת במי שפגע בכבודו, וליטול במיתה משונה את חייהם של אלו שערערו על גדולתו ושל כל הנלווים אליהם. כלשון הכתוב :
"וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן, כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי-לֹא, מִלִּבִּי : אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה'" (במדבר טז, כט-ל).
משה שגם לאחר העוונות הגדולים ביותר של עם ישראל, חטא העגל וחטא המרגלים, יודע להשיב את חמתו של ה' מעל עמו, מופיע בפרשה שלנו כמי שדווקא מעורר את חמתו של ה' ותובע ממנו להעניש את החטאים.
המדרש (במדבר רבה יח, יב) מתייחס לדבריו אלה של משה רבנו ומפרשם במשל :
"משל למה הדבר דומה ? לשושבין בתו של מלך שהיו עדותיה בידו. עמד אחד מן המסובין וקלל את השושבין ואמר: לא היו בתולים לבתו של מלך. עמד השושבין כנגד המלך ואמר לו: אם אין אתה תובע בנפקין שלך ואין אתה מוצא את זה והורגו בפני הכל, אף אני אומר בוודאי שלא נמצאו בתולים לבתו של מלך. מיד אמר המלך: מוטב לי להרוג את זה ולא יוציא השושבין שם רע על בתי. כך קרח נחלק על משה ואמר: מלבו ומעצמו אמר משה כל הדברים הללו. פתח משה ואמר לפני הקב"ה : אם מתים אלו על מיטותם, כדרך שבני אדם מתים, והרופאין עולין והן מבקרין אותם כדרך שכל החולים מתבקרין, אף אני כופר ואומר: "לא ה' שלחני" ומלבי אמרתי".
על פי המדרש קורח משול לאדם המקלל את שושבין בתו של המלך, האדם הנאמן והקרוב אליה ביותר, מי שמחזיק בידיו את ההוכחות למעלתה ותומתה, וטוען שבתו של המלך לא הקפידה על צניעותה ונאמנותה. עמד השושבין כנגד המלך ואמר לו שבמקרה שכזה כל שתיקה והבלגה כמותם כהודאה בחוסר נאמנותה של בתו וכפגיעה במלך עצמו. כך גם קורח קילל את משה רבנו, מי שהוריד אלינו את התורה, זכה לדבר עם הקב"ה פה אל פה, והחזיק בידיו את העדות הגבוהה והקרובה ביותר למעלתה האלוקית, וטען שתורתו אינה אמת. על כך אומר משה לקב"ה שאם הוא שותק ומחריש לעת כזאת הרי שגם הוא, משה, יראה בכך אות וסימן שתורתו אינה אמת אלוקית צרופה, וכל דבריו בשם ה' לא היו רק מלבו.
משה רבנו רואה בטענות עליו השגות על נאמנותו בכלל ועל אמינותם של דברי תורתו בפרט. לגבי דידו שתיקה אלוקית רועמת תלמד גם אותו כי יש שמץ של אמת בטענותיו של קרח, וכי משה לא היה עבד נאמן שעשה את שליחותו כראוי ושבתורה שנמסרה לישראל על ידו נמהלו גם "אינטרסים" שלו. טענותיו של קורח כנגדו התייחסו לנאמנותו ונאמנות דבריו ועדותיו, ולמעשה עמדו על כך שפיו דיבר שווא וימינו ימין שקר.
על פי האברבנאל (סוף פרק טז) משום כך משה מבקש מהקב"ה להעניש את קורח ועדתו בכך שהאדמה תפצה את פיה, ובכך תעיד על כך שקרח ועדתו פצו את פיהם לשווא :
"והנה ראה משה לבקש שיהיה עונש דתן ואבירם וסיעתם בבליעת הארץ, לדונם מידה כנגד מידה: הם פשעו במה שפערו פיהם לבלי חוק לבלוע ולהשחית אדון הנביאים, להיותם בערכו נבזים ושפלים, ככה תפתח האדמה - שהיא השפל שביסודות - את פיה, ותבלע אותם".
ייתכן גם שדווקא משום כך בני קורח שברגעים האחרונים עשו תשובה ונתבצר להם מקום בגיהינום, ישבו עליו ואמרו שירה (סנהדרין קי, א). הם חטאו בפיהם ועל כן תקנתם בפיהם בכך שהם עצמם יכריזו כי "משה אמת ותורתו אמת והן בדאין" (שם ע"ב).
על פי דברים אלה תובן טוב יותר טענת קרח "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'". לטעמו לא היה כל צורך במשה רבנו כנשיא, מנהיג או נביא, שכן את החיבור אל הקב"ה כל אחד ואחד מישראל יכול וצריך לעשות מעצמו, בעצמו ולבדו. לדעתו טלית של תכלת אינה צריכה ציצית שתפרוש ממנו ותהא לו לאות ולמזכרת על מלכותו של ה' ועבודתו, ובית מלא ספרים אינו זקוק למזוזה שכל תפקידה לעמוד על הפתח ולהוות כמעין תזכורת תמידית לאמונתנו ולנגזר ממנה על הליכותינו.
לא כך היא דרכה של תורה המצווה אותנו "עשה לך רב", ומדריכה אותנו להתאגד ולהתאחד סביב מנהיגות רוחנית שאינה מביטה על גדולתה ומעלתה, ניצבת בשער וכל תפקידה קודש להתעלותו של עם ישראל. פגיעה במנהיגות שכזו הינה פגיעה בעם שכן גם הכבוד שנפסק מן השמים למנהיג "לא לכבודו נפסק עליו כי אם לכבוד הציבור, שנאמר: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" ופירש"י שכל אשר אני מדבר אליך אינו אלא בשבילם ....". (משיבת נפש ויקרא ה, ו). קריאתו של קרח עשויה הייתה לנתק את הקשר שבין ישראל לתורה ואת החבל שמחבר בין ישראל ועושה את כולם חברים וערבים. קריאה שכזו מפעפעת כארס גם בליבם של קטני קטנים וייתכן שבכך יש יותר מקצה חוט כדי להבין מדוע עונשם היה כה קשה וכלל גם את כל הנלווים אליהם, כלשונו של רש"י (טז, כז) :
"בא וראה כמה קשה המחלוקת שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא ב' שערות ובית דין של מעלה עד עשרים שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדים".
על כן משה רבנו, רועם של ישראל, מגיב בחריפות רבה לקורח ועדתו, ונוקט באמצעים החריפים ביותר כדי לסלק מתוך מחנה ישראל את גורמי השנאה אשר עלולים, חלילה, להחריב את העם.
ומה יפים ונכוחים לנושא זה צוואתו של אחד מגדולי רבנינו במדינת ישראל, מי שהיווה בדמותו הקורנת מגדלור של אהבת ישראל, הראשון לציון הגאון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל שבצוואתו הנחה אותנו :
"שמרו מכל משמר את שלום העם ושלום המדינה, והאמת והשלום אהבו… הסירו כל גורמי הפירוד והמחלוקת ממחננו וממדינתנו, והעמידו במקומם כל גורמי השלום והאחדות בתוכנו, והיה מחננו טהור ומקודש…"
נערך משיעורו של הרב יאיר בן מנחם, דיין בבית הדין האזורי בתל אביב