יחסה של האנושות לזקנה אינו אחיד, ישנן חברות הרואות בזקנה נכס וברכה, אם מפני ניסיון החיים של הזקן ואם מחמת החכמה שצבר במשך שנות חייו שאותה הוא תורם לחברה. וכנגדן ישנן חברות הרואות בזקנה נטל ומעמסה, ואת חיי הזקן כמיותרים. ליחס שלילי ומתנכר זכתה הזקנה לא רק בחברה הקדומה, אלא גם בחברה המודרנית של עכשיו קשה לומר שהיחס לזקנה השתפר. נהפוך הוא, בתקופתנו איבדה הזקנה הרבה מכבודה, אם מפני שאין הצעיר תלוי עוד מבחינה כלכלית בדור המבוגרים, וגם מפני שהרבה פעמים הצעיר מעודכן יותר בחידושי ההשכלה ובמיומנות המקצועית עד שהזקן נראה בעיניו כמפגר. והיחס אל הזקן אינו מתבטא דווקא באמירות ישירות, אלא מוצא את ביטויו דווקא בעקיפין, במציאות החיים.
בניגוד לחברות רבות בעולם, לא התלבטה היהדות מעולם בדבר יחסו של האדם אל הזקנה, המחויבות של הבנים לדור ההורים בכלל, ולקשישים שבהם בפרט, היה דבר המובן מאליו כבר משחר ילדותה של האומה. וכך מסביר המדרש את ניסיון "לך לך" הראשון של אברהם: "ולפי שהיה אברהם אבינו מפחד ואומר: אצא ויהיו מחללין בי שם שמים ואומרים הניח אביו והלך לו לעת זקנתו. אמר לו הקב"ה: לך אני פוטרך מכיבוד אב ואם ואין אני פוטר לאחר מכיבוד אב ואם". (ב"ר פ' לט ז) כדי להבין את רגישותו זו של אברהם אבינו ל"מה יאמרו" ביחסו לאביו הזקן, עלינו לזכור כי בתקופה הקדומה היתה ההתנכרות לזקנה כה שכיחה וקשה, עד שהביאה זקנים רבים לשים קץ לחייהם או שהיו מומתים בידי קרוביהם (עיין האנציקלופדיה העברית חלק טז עמ' 963) סביר להניח שאברהם אבינו היה מוכיח את בני דורו גם על כך, שיש לכבד את הזקנים, והנה לפתע, ללא הודעה מוקדמת, הוא מצווה לעשות מעשה שכל ימיו הטיף נגדו, ובצדק ראה אברהם בכך 'חילול השם', בהיותו נאה דורש ולא מקיים.
הערכתה של היהדות לזקנה אינה מפני שהיא התעלמה ממגבלותיו וחסרונותיו של הזקן, אדרבא על הכתוב: "על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא" אמרו במדרש (תנחומא מקץ י): "מהו לעת מצוא? אמר רבי אבא: לעת מצוא הזקנה. צריך אדם להתפלל על זקנתו שתהיינה עיניו ראות, ופיו אוכל ורגליו מהלכות, שבזמן שאדם יזקין הכל מסתלק ממנו". ובגמרא (ערכין יט א) אמרו: "סבא בביתא פאחא (שבר) בביתא, סבתא בביתא סימא (מטמון) בביתא". ועל אף זאת ראתה התורה בפגיעה בזקן קללה ושפל מוסרי, כמו שכתוב בתוכחה (דברים כח נ): "אשר לא ישא פנים לזקן" עד שהנביא ישעיה (ג ה) מזהה את שפלותו של העם בתיאור: "ירהיבו הנער בזקן והנקלה בנכבד". ומפני מגבלותיו של הזקן בקש דוד המלך (תהלים עא ט): "אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כחי אל תעזבני".
את ניסיון החיים של הזקן ראו חכמים כשווה ערך לחכמתו של החכם, כמו שפירש זאת ספר החינוך (מצוה רנז) "וזה שהוציא הכתוב החכם בלשון 'זקן' (כמו שדרשו אין 'זקן' אלא מי שקנה חכמה) - הטעם הוא מפני שהבחור החכם ראה בחכמתו מה שראה הזקן ברוב שניו". ובמסכת קידושין (לג א) מסופר שרבי יוחנן היה עומד מלפני זקנים גויים ונימק זאת בעובדה: "כמה הרפתקי עדו עלייהו דהני" (כמה הרפתקאות עברו עליהם). ואפשר לומר שלפי חכמינו בכוונה קישרה התורה את הזקנה עם חכמה, כדי להדגיש לנו שנכבד את הזקנים ונדאג להם לא מתוך רחמנות למסכן, אלא דווקא מפני הערכה שיש לתת לחכמתם ולניסיון החיים שלהם. כמו כן המכבד את ההורים זוכה לאריכות ימים, ככתוב: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" ולא לאריכות ימים בלבד זוכה המכבד אלא אף לזקנה מכובדת כמו שמובא במדרש (ילק"ש משלי תתקנ"ו): "צא ולמד מיוסף הצדיק, שמתוך שעמד ונתחזק בכבוד אביו במצרים זכה לעטרת שיבה", וכן מובא שם: "צא ולמד מיוסף שמתוך שנתחזק בכבוד אחיו במצרים זכה לעטרת שיבה".