בשבת פרשת קדושים נקרא את הפרשייה השניה בתורה (לאחר פרשת אחרי מות) האוסרת על גילויי עריות למיניהם. בדרך כלל איננו מרבים לדרוש בפרשיות אלו, גם בגלל חוסר הנעימות שבעיסוק בענייני עריות, אבל גם משום שהחטאים המתוארים בפרשיות אלו נראים לנו כמנותקים לגמרי מהמציאות שאנו חיים בה, ככאלו שאינם מצויים יותר בחברתנו או לפחות בסביבה הקרובה לנו. אך התבוננות פשוטה ומכאיבה במתרחש סביבנו תגלה כי לצערנו תופעת גילוי העריות בפרט והתקיפות המיניות בכלל נפוצות בחברתנו יותר ויותר, ומתפשטות גם למעגלים החברתיים הקרובים ביותר של כל אחד מאיתנו.
התופעה, כמו גם הדחקתה, הומחשה רק לאחרונה במקרה המזעזע שבו אם "דתית" קיימה יחסי מין עם בניה. אחד השוטרים שטיפל במקרה צוטט בתקשורת כאומר שזהו מקרה האלימות המינית החמור ביותר שהמשטרה הכירה עד עכשיו. תגובה זו של השוטר משקפת את הקושי שלנו כיחידים וכחברה לתפוס את נפח הפגיעות בקרבנו, ואת העובדה שאנו, ובעיקר ילדינו, עלולים להיפגע מתקיפה מינית.
"זהו מקרה חמור!"; "היא מטורפת!" - אמירות מעין אלו משרתות את הצורך שלנו להבחין את התוקפים מן החברה ולסמנם כחריגים ויוצאי דופן. מיותר לציין שניסיון זה אינו משרת אותנו באמת. מחקרים בנושא מראים כי בניגוד למשאלתנו, לא ניתן לשרטט פרופיל ברור של אנשים שתוקפים מינית ובודאי שאין קשר בין תקיפה מינית למחלת נפש. כמו כן הם קובעים כי התוקפים יכולים לבוא מכל רקע ללא הבדל הנובע ממידת הדתיות שלהם, מעמדם הסוציו-אקונומי או מוצאם האתני , ופילוג התוקפים על בסיס זה תואם לחלוקה הדמוגרפית של כלל האוכלוסיה. אמנם, חז"ל כבר עמדו על כך בקביעתם כי "אין אפוטרופוס לעריות", ובכך הזכירו לנו שאין אנו יכולים "לסמן" את המועדים לבצע עבירת מין. האמת הכואבת היא כי עלינו לפחד תמיד - גם כשאנו נמצאים בבית, גם כשילדינו הולכים לחבר או לחוג וגם כשאנו מזמינים חבר הביתה.
לסייע להוציא את הסוד
ההבנה שסכנת התקיפה המינית אורבת בכל מקום עלולה להוביל למסקנה שמוטב להגביל את עצמנו ואת ילדינו ביציאות מהבית, אך לדעתי זהו פתרון רע. תפקידנו אינו להסתגר או למנוע מילדינו להשתתף בפעילויות חברתיות וחינוכיות. איננו רוצים לחנוק את חיי החברה שלנו או של ילדינו, וגם אם נרצה, ספק רב אם יכולים אנו לעשות זאת.
הפתרון, אם כן, נעוץ לדעתי בשינוי מהותי שעלינו לחולל בחברתנו ביחס לתופעת התקיפות המיניות, שינוי שניתן ללמוד עליו באופן מטפורי מהסיפור הבא, המופיע בתלמוד הבבלי:
ההוא רומאה דאמר לה לההיא איתתא:
מינסבת לי? אמרה ליה: לא.
אזיל אייתי רימני, פלי ואכל קמה,
כל מיא דצערי לה בלעתיה, ולא הב לה, עד דזג לה.
לסוף אמר לה: אי מסינא לך מינסבת לי?
אמרה ליה: אין.
אזיל אייתי רימני, פלי ואכל קמה,
אמר לה: כל מיא דצערי לך תוף שדאי, תוף שדאי, עד דנפקא מינה כי הוצא ירקא ואתסיאת.
[תרגום: רומאי אחד אמר לאשה אחת - הינשאי לי?
אמרה לו - לא.
הלך והביא רימון פילח ואכל לפניה
כל מים שהפריעו לה בלעה אותם ולא נתן לה עד שנעשתה שקופה (חיוורת)
לאחר מכן אמר לה - אם אני מרפא אותך תינשאי לי?
אמרה לו - כן
הלך והביא רימון פילח ואכל לפניה
אמר לה כל מים שמפריעים לך רקקי והשליכי רקקי והשליכי.
עד שיצא ממנה כמו עלה ירוק של תמר ונרפאה]
(מסכת כתובות דף סא עמוד ב)
בספרה "מתחייבת בנפשי"[1] מחברת ד"ר רוחמה וייס סיפור זה עם חווית שמירת הסוד. רפואתה של האישה בסיפור היא יריקת אותם נוזלים שבלעה שלא מרצונה, והקאתם אל מחוץ לגופה. ד"ר וייס מעלה את האפשרות ש"נוזלים" אלו אינם אלא מטאפורה לנוזלים הנכנסים לגוף במגע מיני לא ראוי, הופכים לסודות הכלואים בתוכנו ומנטרלים את יכולתנו להיות בני אדם מלאים, בני אדם שיש בהם אודם וחיוורון. הסודות שאיננו "יורקים" החוצה הופכים אותנו לשקופים, לחסרי נוכחות.
לאור פרשנות זו של הסיפור נוכל ללמוד כי אם ברצוננו לשמור על ילדינו, עיקר תפקידנו הוא ליצור בחברתנו אווירה תומכת, אווירה שתסייע ותעודד - גם באופן יזום[2] - את נפגעי התקיפות המיניות להוציא את סודותיהם החוצה - לבני משפחה, לחברים קרובים או למתנדבים בקווי הסיוע המיועדים לכך. לשם כך דרוש שינוי של ממש בחברה, שינוי שהוא בראש ובראשונה תודעתי. שינוי שיגרום לכך שכל נפגעת ונפגע יידעו שאנחנו מאמינים להם ושהסיפור שלהם אינו מפתיע אותנו, כיוון שאנו יודעים ומודעים לכך שהתופעה שהם נפגעו ממנה אמנם קיימת בחברתנו, ואיננו מתכחשים לה או מדחיקים אותה.
סיומה של פרשת קדושים מזכיר לנו כי על אף אי הנעימות שבנושאי עריות, ולמרות שחונכנו שהשתיקה יפה לנושאים אלו, שומה עלינו לעסוק בהם ולטפל בהם. רק אם נדע להפסיק לתמוה על עצם קיומה של תופעת התקיפות המיניות ונתחיל לקלוט את ה"רוק" שהנפגעים כמהים להקיא מקרבם, נוכל לבנות חברה שגם הארץ אינה מקיאה אותה[3], חברה שיש בה קדושה אמיתית.
הרב אבי נוביס-דויטש, עמית בית המדרש לצדק חברתי, מתנדב בקו הסיוע הדתי לגברים ולנערים נפגעי תקיפה מינית: 5328000 - 02.
דרך קו הסיוע הדתי (וכן דרך הקווים הכלליים - 1202, 1203) ניתן גם להזמין סדנאות חינוך בנושאי תקיפה מינית. הסדנאות מתאימות עצמן לצרכים, לרגישויות ולמגבלות של כל קהל יעד.
[1] עמ 151 - 125
[2] מובן שלצד חשיבות היוזמה יש צורך ברגישות מופלגת כאשר אנו מטים אוזן לנפגע/ת תקיפה. משימת הקשבה זו גם היא אינה פשוטה, ובדיוק לשם כך נוצרו סדנאות חינוך המונחות על ידי מומחים בתחום, היכולים גם לסייע למקשיבים לבצע את מלאכת ה"דיבוב". מספרי הטלפון להשגת הסדנאות נכתבו בחיתום מאמרנו.
[3] עיינו בפרק כ פסוק כב: "וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ."