פרשת צו: על הבגדים ועל הקרבה

משה מאיר במאמר נוסף על בגדי הכהונה ומשמעותם הרגשית. פרשת צו

חדשות כיפה ד"ר משה מאיר 06/04/17 18:35 י בניסן התשעז

פרשת צו: על הבגדים ועל הקרבה
משה מאיר, יחצ, צילום: משה מאיר, יחצ

על הבגדים האחרים [פרשת צו]

אמשיך להתבונן בפרשת הקרבנות, כחקירה במושג ה'קירבה'. בפרשתנו מוזכרת חובה מיוחדת מחובות עבודת הקרבנות:

וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל מָקוֹם טָהוֹר.

הפרשה תמוהה. ראשית - מדוע צריך להזכיר את הוצאת הדשן, הלא וודאי שיש צורך בהוצאת הדשן - אי אפשר אחרת. שנית - מה פשר הבגדים האחרים שחובה ללבוש בעת הוצאת הדשן? רש"י כותב כך על הפסוק:

'ופשט את בגדיו' - אין זו חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד.

בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו, לכך ולבש בגדים אחרים פחותין מהן.

רש"י טוען כי החלפת הבגדים איננה חובה, התנהגות סבירה - 'דרך ארץ'. הוא טוען עוד כי הבגדים האחרים הם בגדים פחותים. אני רוצה להציע לכם כיוון מחשבה והתבוננות אחר. לבישת הבגדים המיוחדים הזכירה לי פרשה אחרת שבתורה:

וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת, וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן.

מהם 'בגדי החמודות'?

'החמדת אשר אתה בבית', שבהן היה משמש את אביו.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו. אני בשעה שהייתי משמש את אבא הייתי משמשו בבגדים מלוכלכין, ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים, אבל עשו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות, אמר אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות, הדא הוא דכתיב: 'אשר אתה בבית'.

עשו מחליף בגדים מלוכלכים בבגדי מלכות בכדי לכבד את אביו, הכהן מחליף בגדים בכדי להוציא את הדשן. החלפת בגדים בבגדים אחרים, נקיים, הופכת מעשה לאירוע. מי שמחפש קרבה, חייב לדעת את מלאכת הביום וההלבשה. הוא מייצר תפאורות ומלביש מלבושים, בכדי לקחת פיסת זמן ומקום ולייצר בה התרחשות. דוגמה טובה לחיפוש אחר הדרך לייצר אירוע, מצויה בהתלבטויות של הקהילה היהודית חילונית. לאחר שפרקה את מנגנוני המסורת של שבת וחג, היא שבה לחפש את הדרך הנכונה לייצר את האירוע השבתי או החגיגי. הנה כך כותב אהרון דוד גורדון:

...יש שירה, ולעיתים הרבה, הרבה שירה, אבל אין השירה שלימה, חסר דבר מה. בייחוד מורגש זה בשבתות ובחגים, בייחוד בחגים. מי שלא ראה לנפש העובדים הצעירים בחגים הגדולים לא יבין את זה, ואולי אף לא יאמין בזה. וכך אתה רואה דבר משונה: החול שלנו הרבה יותר יפה מהחול של אחינו שבגולה, והשבת והחג - הרבה יותר יפים בגולה.

השירה מוסיפה להתרחשות, אבל דרוש עיצוב החלל והאדם כמקיף אותה. איך עושים זאת? כך כותב ביאליק:

עצתי האחת היא : חוגו את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם קצת משלכם לפי כוחכם ולפי מסיבתכם. העיקר, שתעשו הכל באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי, ואל תתחכמו הרבה. אבותינו לא נמאסו עליהם שבתותיהם ומועדיהם, אף על פי שחזרו עליהם כל ימי חייהם כמה וכמה פעמים בנוסח אחד. הם מצאו בהם כל פעם טעם אחר והתערותא [התעוררות] חדשה. ויודע אתה מפני מה? מפני שהייתה בהם לחלוחית וברכת החג שכנה בנפשם. אלה שאינם מוצאים טעם בחגים ובמועדים, סימן שנפשם ריקה ותוכם חול, ולאלה אין תקנה.

אם לוקחים את התבנית המסורתית, מה ממנה אפשר לקחת ולהתאים לחיים החילוניים? ויכוח מרתק התקיים בקהילות הקיבוציות סביב הדלקת נרות השבת. הנה קטע אחד שנכתב במהלך הדיון:

כבר ברכנו הרבה על הנוהג הזה שהחילונו משרישים בביתנו - לקבל את פני השבת, ולא משום שנצטוו בני ישראל על-ידי תורה מסיני, ואצל רבים בינינו בכלל ללא קשירת הקשר לתרבות ישראל. (מדוע לא בעצם?!), אלא שראינו כי יפה ונכון לעשות ערב אחד בשבוע לחג, להיות מסובין ערב אחד בצוותא גדול, אורים משבוע שחלף, נוגים או נוגהים ממעשי ימי החול.

ייקח בוודאי זמן רב עד שתעמיק מחדש מסורת זו שלנו, וודאי עוד תעבור שינויי גוון רבים. עוד יעבור זמן עד לימים שייאסף הקיבוץ בערב השבת באווירה של "שונה הערב הזה משאר ערבי השבוע", וודאי עוד רחוק היום בו תהיה נסוכה אווירה קדושה על סעודת צוותא זאת, ללא צעידות וכניסות בעצם טקס קבלת השבת, ללא התלחשויות וזמזום דברני, ועם השתתפות מלאה בשיר וניגון. אך כדי שנגיע לערבי שבת יפים כאלה, שיבואו לא כנתונים מלמעלה, אלא "היוצאים מן הלב" - ראוי שנשמור ונטפח את הטקס הצנוע המתלווה לקבלת השבת. שכך מטבעו של כל טקס שהוא מעלה אותנו מהשגרה המתונה. אולם אם נהפך הטקס לחול, גורר הוא בכך את הסעודה החגיגית עמו, והשבת מצטיירת כמי שלא החליפה את בגדי העבודה.

(מזרע, תשכ״ו(1966))

המעשה המעצב את החלל, יש בו בכדי לתרום ליצירת אירוע של קדושה. האדם הדתי - לכאורה איננו מתמודד עם השאלות הללו. יש לו הלכה ויש לו מסורת, ועל פיהן הוא מעצב את אירועיו. אלא שהחיים מסובכים יותר. הצורך והחובה לעצב אותם, קיימים אצל האדם באשר הוא אדם. אם את בעיית השבת פתרת, יצוצו לך פיסות חיים אחרות המאיימות להפוך לשגרה אפורה ומכרסמת חיים. כך הגשת אוכל לאב זקן [במקרה עשו], וכך... הורדת הזבל.

הן הרמת הדשן והוצאתו מהמזבח אל מחוץ למשכן או למקדש, היא בעצם - הוצאת הזבל. הוצאת הזבל בבית הפרטי ובבית המקדש, היא חוליה חלשה העלולה להפוך לשגרה שוחקת וזירת מאבקים - 'מי מוריד היום?'. והנה, באה התורה, והופכת אותה לאירוע. היא קוראת לה 'הרמה', ומעטרת אותה בבגדים אחרים. אני רואה בעיני רוחי את הכהן הנלהב, המגיע בבגדים הנקיים והמגוהצים, ו'מרים את הדשן' בהתלהבות ומוציאו החוצה. אנשי הביקורת יאמרו כי יש כאן הבניה מלאכותית שמטרתה להפעיל את הכהן כדי שיעשה את המלאכה הבזויה. אך אני מעדיף לראות זאת בעיניים רומנטיות, בהפיכת התרחשות של כלום לחלק ממסכת האהבה.

צוריאל חלמישמאסף לכל המחנות
האם ישנה התחדשות בעולם הישיבות הדתי לאומי? אם לשפוט לפי הגיליון רביעי של כתב העת "אסיף" מבית "איגוד ישיבות ההסדר" שיצא לאור לאחרונה, התשובה חיובית בהחלט
לפני מספר שנים התוועדו סביב שולחן אחד בחתונה שמחה אחת כמה תלמידי חכמים צעירים מכמה ישיבות הסדר. מפה לשם, עם התגלגלות השיחה שאל מישהו: "מדוע שלא יהיה גיליון מאמרים מאסף לעולם הישיבות הדתי לאומי?". "גם אני חושב על כך כבר הרבה זמן" הייתה התשובה. זמן לא רב לאחר מכן הוקמה מערכת "אסיף".
השנים חלפו עברו ואנחנו עדים היום לצאת הגיליון הרביעי של כתב העת. אם הגיליון השלישי סימן את החזקה, הרי הגיליון הרביעי כבר מלמד על שינוי כיוון של ממש. תסיסה של ממש בעולם הישיבות. רוח אסיף מנשבת בכול ורותמת אליה אט אט את תלמידי החכמים שבציבור הדתי. בית מדרש שבכתובים.
נדמה שעיקר ייחודו של המאסף באחדות התורנית שהוא מייצג: כך, התכנסו בכרך הרביעי כחמישים כותבים, ממרחב גדול של ישיבות הסדר, ישיבות גבוהות ומכונים (מתורת החיים ועד הר עציון, שדרות עד אורות שאול, הר ברכה ועתניאל, כרם ביבנה ומעלה אדומים, ועוד). על הכותבים מנצחים כעשרים חברי מערכת מאותו מגוון בתי מדרש. לפנינו אם כן אחדות תורנית יציבה, הגדלה בהתמדה ובנחת משנה לשנה, ולא רבים מודעים לה.
שני כרכים בגיליון "אסיף": בכרך העוסק בתלמוד והלכה אפשר למצוא מאמרים העוסקים בענייני כתובות (ביניהם מאמר מאת הרב הראשי דוד לאו: "נאמנות האישה בשאלת פסול"), מועדים ("משמעותם של ציווי יום הכפורים", למשל, מאת דוד סבתו, אברך בישיבת מעלה אדומים), נושאים כלליים (יצחק הנשקה על "גזירה שאינה פושטת בישראל"), זרעים (מפמ"ר תלמוד, הרב יהודה זולדן, על יסוד תקנת פרוזבול) ועוד. בחלק הראשון 28 מאמרים ובסך הכל כ-600 עמודים.
מה מייחד את המאמרים העיוניים? קודם כול: שפה ברורה ובהירה שאינה מנת חלקם של מאמרים למדניים סטנדרטיים. ניכר שעורכי המאמרים ניכשו וסיקלו את הטקסטים, ערכו והגיהו את הכתוב, כך שהמאמרים נעימים ונוחים לקריאה מבחינת הניסוח, הערות השוליים והפיסוק. בנוסף, המאמרים בד"כ 'נושאיים'; מקיפים נושאים בצורה מסודרת, כך שהלומד 'יוצא עם משהו ביד', לא דבר של מה בכך בעולם הכתיבה הלמדנית. עם זאת, חשוב לציין את הסגנונות השונים של הכותבים, עובדה המלמדת על החופש היחסי של כותבי המאמרים; אין כאן סד לשוני אחיד.
לא עם כל מאמר, סברה או טענה חייבים להסכים, אבל בוודאי שהאיכות הלמדנית-תורנית של המאמרים וכותביהם ניכרת. בולט הנסיון שלא להתפרס ולגלוש במאמרים לנושאים צדדיים, להתרכז בבניית הטיעונים קומה על גבי קומה ולבסס אותם ברצינות (לדוגמה, במאמרו המקיף והמשכנע של הרב שמואל טל, ראש ישיבת תורת החיים, "זיהוי התכלת"). המבנה הלוגי היציב מתחם ומקבע את איכות המאסף. אפשר לבקר את המתודה או את גיבוש הטענות באי אלו מאמרים, אבל ככלל, האווירה העריכתית הדי-מוקפדת משרה על המעיין רוח איכות ברוכה.
גם הכרך השני - תנ"ך ומחשבה - מלא וגדוש. המדורים: חסידות (תניא ונועם אלימלך, מי השילוח, שפת אמת והאדמו"ר מפיאסצנא), מחשבת הראי"ה קוק (עניין מיוחד: שני מאמרים פרי עטו של ר' הלל צייטלין הי"ד שתורגמו במיוחד מידיש), סוגיות שונות בתנ"ך, סוגיות כלליות ואישים ושיטות. כקודמו, גם בחלק זה כ-600 עמודים (21 מאמרים). לא רבות הבמות התורניות בהן יסודיות, עומק והיקף כזה.
המאמר הראשון במדור "אישים ושיטות", כותרתו "הרב יצחק אריאלי ושכחתו בחוג הראי"ה ומרכז הרב". את הדברים כתב הרב איתם הנקין הי"ד, המייסד והעורך הראשון של המדור, בתור טיוטא לקראת מאמר מקיף עוד יותר, שאמור היה לעסוק בעיקר בתהליך ההיסטורי של היפרדות הציבורים הדתי-לאומי והחרדי בארץ ישראל לשתי חברות שונות. הורי הרב איתם ערכו את דברי בנם ושפתותיו דובבות אפוא דברי תורה ומחקר שוב ושוב, גם לאחר הירצחו. אגב, "אסיף" כולו מוקדש לעילוי נשמתם ולזכרם של הזוג הנקין; גם הכרך השלישי הוקדש לזכר הזוג ופורסמו בו מאמרי הערכה על שניהם.
כל המאמרים הועלו יחד לעיון הציבור באתר "אסיף". אתר יחודי זה - שווה מאמר בפני עצמו - מאגד בתוכו למעלה מ-8,000 מאמרים ממגוון עצום של כתבי עת מבתי המדרש הציוניים; חלק לא קטן מהם היה אבוד בספריות שונות והעלתו וזמינותו ברשת היא מעשה הצלה היסטורית של ממש. בזמן האחרון החלו להעלות לאתר גם עבודות דוקטורט תורניות בנושאים שונים ועוד היד נטויה ברוך ה'.
גיליון "אסיף" שיבוא עלינו לטובה בע"ה בשנה הבאה, כך מוסרים העורכים, יעסוק בחלקו העיוני במסכת שבת ובמצוות שבין אדם לחבירו, בעוד החלק המחשבתי - במחשבת הראשונים ובמחשבת השבת. בנוגע למצוות שבין אדם לחבירו, נדמה שיש כאן גם אמירה עקרונית: עולם הישיבות מצפה מעצמו להעמיד עיון למדני והלכתי לא רק בסוגיות הלכתיות סטנדרטיות כמו מסכת כתובות וסדר זרעים, אלא גם בנושאים הנוגעים ליחסי אנוש. נתיבות השלום של התורה מקיפים את עולמו של האדם, בין האדם למקום, בין האדם ונתיבי הזמן ובין האדם לחבירו.
סוף דבר: העורכים מציינים בדברי ההקדמה את דברי הרב קוק בפני תלמידי ישיבת מרכז הרב, אור ליום כ' בטבת תרפ"א. בחוברת הקצרה שיצא לאור מטעם הישיבה הצעירה והקטנה באותם ימים, קרא הראי"ה "לחיים של יצירה... למחשבה ולספרות, לחזיון ולפעולה", והאריך לדרוש מתלמידיו להעמיד ספרות תורנית מעמיקה ומסודרת, בהירה ומקיפה.
אולם מעבר לבמה החשובה של כתיבת ופרסום חידושי התורה, נדמה שעניין מהותי לפנינו: האחדות ש"אסיף" מגלם מעצם היותו - עצם התכנסות תלמידי חכמים מרוב קצוות החברה הדתית סביב לימוד תורה, כתיבה עריכה ולימוד - חשובה, בעלת אמירה ערכית ומתוות כיוון בזמננו הזה: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן