מסר גדול ומלבב מלמדים אותנו חכמי ישראל בחג הפסח. לאחר כל הטרחה שטרחנו, העמל הרב שהשקענו וההכנות המדוקדקות שערכנו מגיעים אנו לליל הסדר, הלילה שמארי דרזין מלמדים אותנו שבו יורד הקב"ה מלווה בפמליה של מעלה כדי להיות עמנו בביתנו סביב שולחן הסדר ולברך אותנו בשעה בה אנו עוסקים בכבודו ובשבחיו על אשר גאלנו ממצרים באותות ומופתים. והנה זה פלא באותה שעה, לכאורה, מצווים לזנוח את העיסוק בלימוד ובתפילה האישיים שלנו ולמקד את תשומת ליבנו בדור המשך שבביתנו :
"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרַיִם".
בשונה מכל מצווה אחרת (פרט למצוות ושיננתם לבניך העוסקת במפורש במצווה המוטלת על האב ללמד את בנו תורה), במצווה הזו, באחד הלילות המיוחדים ביותר בלילות השנה אנו מצווים דווקא על הבנים. בליל יציאת מצרים, בלילה בו אנו מציינים, חוגגים וזוכרים את צעדיו הראשונים של עמנו כעם ההולך ומבסס את מקומו וייעודו בעולם, ואת החסדים והנסים הגדולים שעשה עמנו ה' מאז ועד עתה אנו שמים דווקא את בנינו ובנותנו (שו"ת חזון עובדיה סי' כא) במרכז ולא את עצמנו.
כך היו הדברים מראשית היוסדו של עמנו, עוד בימיו של אברהם אבינו, אבי האומה ואבי האמונה, שלמרות מעלותיו הכבירות לא זכה בחיבתו של הקב"ה אלא בזכות הדרכתו לבניו :
"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו". (בראשית יח, יט)
הקב"ה מלמד אותנו שבחירתו באברהם אבינו וקיום הבטחתו כי אברהם אבינו היו יהיה לגוי גדול אינו תלוי רק במעשיו ובגדולתו של אברהם אבינו אלא למעשה תלוי באופן יום יומי, עקבי ורציף, במעשנו אנו דור הבנים. אברהם אבינו אכן נבחר לעמוד בראש האומה אך קיומה של האומה תלוי ומותנה במעשה הבנים, וזכות האבות הגדולים שלנו תעמוד לנו רק אם נשכיל לשמר בנו את זכּוּת האבות, את הזוך והטוהר שהיה נסוך על מעשיהם והנהגותיהם.
למעלה מכך מלמד אותנו המדרש (בראשית רבה פרשה סג):
"ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק: אברהם לא נוצל מכבשן האש אלא בזכות יעקב אבינו, משל לאחד שהיה לו דין לפני שלטון ויצא דינו מלפני השלטון לישרף וצפה אותו השילטון באיסטרולוגיאה שלו שהוא עתיד להוליד בת והיא נישאת למלך, אמר כדיי הוא להינצל בזכות בתו, כן אמר הקב"ה כדיי הוא אברהם להנצל בזכותו שליעקב, הה"ד לכן כה אמר י"י אל בית יעקב אשר פדה את אברהם (ישעיה כט כב) יעקב פדה את אברהם".
על פי המדרש המפליא הזה לא רק שזכות האבות עומדת לבנים אלא גם זכות הבנים עומדת לאבות, ואפילו אברהם אבינו הגדול שבענקים לא ניצל מכבשן האש אלא בזכות אמונתו הגדולה בריבונו של עולם או מעשיו הטובים, ולמעשה היה זקוק לזכות הבנים.
באופן מדהים זו גם הפתיחה של פרשת השבוע האחרונה שקראנו "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה וכו'". לאורך כל פרשת ויקרא, הפרשה הראשונה בחומש תורת כהנים, פונה הקב"ה רק לבניו של אהרן. הקב"ה זוכר לאהרן את חטא העגל ומדבר עם בניו ולא אתו, ורק עתה בראשה של הפרשה שלנו הקב"ה פונה שוב אל אהרן. כפי שמסביר זאת המדרש (ילקוט שמעוני תעט) :
"רבי מני דסיכנין בשם רבי לוי אמר: מתחלת הספר ועד כאן כתוב: והקריבו בני אהרן, ונתנו בני אהרן, וערכו בני אהרן, והקטירו בני אהרן!
אמר משה לפני הקב"ה: באר שנואה, ומימיה חביבין?! לעצים חלקת כבוד בשביל בניהן, כדתנן: כל העצים כשרין למערכה חוץ משל זית ושל גפן. לאהרן אי אתה חולק כבוד בשביל בניו?!
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, שבתפלתך אני מקרבן, ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים, שנאמר: צו את אהרן ואת בניו".
אהרן הכהן שזכה להיות שושבינא דמטרוניתא (זהר ח"ג כ, א), שושבינם של ישראל, מי שבמעשיו הטובים העלה ורומם אותם ממעלתם אל אביהם שבשמים, ושנטל חלק בחטא העגל רק כדי להימנע מעונש חמור יותר שיושת על עם ישראל אם בנוסף להריגתו של חור יהרג גם הוא על ידי העם (שמות רבה מא, ז, וראה גם סנהדרין ז, א):
"אותה שעה עמד עליהם חור ואמר להם: קצוצי צוואר, אין אתם נזכרים מה נסים עשה לכם הקב"ה?! מיד עמדו עליו והרגוהו. נכנסו על אהרן שנאמר "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן" (שמות ל"ב, א) ואמרו לו: כשם שעשינו לזה כך אנו עושים לך! כיון שראה אהרן כך, נתיירא שנאמר (שמות לב) "וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו", מהו "מזבח"? מן הזבוח שלפניו".
אהרן חשש שעם גם הוא יהרג ע"י העם יקוים בהם הפסוק "אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה' כֹּהֵן וְנָבִיא" (איכה ב, כ), ורק משום כך הוא משתף עמהם פעולה, ועושה הכל כדי לעכב אותם ולהביא לכך שבסופו של דבר החטא הזה ימנע מהם. אך למרות כל זאת הקב"ה נמנע מלדבר עמו ורק זכות בניו עומדת לו, ובְשלם הוא חוזר למדרגתו.
אם עד עתה היו שגורות על לשוננו רק המילים "בגלל אבות תושיע בנים ותביא גאולה לבני בניהם" (פיוט ברח דודי עד שתחפץ) הרי שמעתה מלמדים אותנו חכמים כי גם בזכות בנים נושעו ויוושעו אבות. אברהם אבינו ואהרן הכהן נזקקו לזכות ביניהם ונושעו בזכותם, וגם אנו מייחדים את ליל הסדר ואת הימים שבעקבותיו כדי לחנך את בנינו, להתמקד בהם ולאלפם בינה כדי שגם הם ימשיכו את השושלת הנהדרת של עם ישראל ויזכו להביא גאולה לעולם.
ואולי זו משמעות שלחיותו האחרונה של אליה הנביא, כפי שהדברים מבוארים במשנה (סוף מסכת עדויות) :
"אמר רבי יהושע: מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב, ... וחכמים אומרים: לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום בעולם. שנאמר: "הנני שולח לכם את אליה הנביא ... והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".
כדי להביא גאולה לעולם זקוקים אנו לשלום, שלום שמתחיל בתוך הבית פנימה בין האבות לבנים ובין הבנים לאבותיהם. שלום שבו הבנים ממשיכים לינוק מתורתם ומרוחם של האבות, לשמור עליה ולחדש בה, אך גם האבות יודעים שהם זקוקים לבניהם, שאין זה משנה כמה "הון ועושר בביתם" (תהלים קיב), לאלו מדרגות רוחניות הם הגיעו ועד כמה "צדקתם עומדת", הדבר החשוב ביותר הינו כי "גיבור בארץ יהיה זרעם דור ישרים יבורך".
והלוואי ונזכה לנצל את ליל הסדר ואת כל הימים שבעקבותיו כדי לחזק עוד הקשרים שבין הבנים לאבות, להתעלות יחדיו, ולהביא גאולה לעולם.
נערך משיעורו של הרב יאיר בן מנחם, דיין בבית הדין האזורי בתל אביב