בתולדות מחקר המנהיגות בתרבות המערבית ניתן להבחין בשתי גישות עיקריות שמנסות להגדיר מיהו המנהיג או המנהיגה הראויים: ע"פ גישה אחת מנהיג הוא אדם דגול, בעל תכונות אישיות מורמות מעם. ההנחה בבסיס תפיסה זו היא כי ישנן תכונות משותפות אוניברסליות-מיטביות לכל המנהיגים, אשר אינן תלויות בזמן או בהתרחשויות המכשירות אותם להיות מנהיגים ראויים.
הניסיון לאתר תכונות אלו מתוך התבוננות במנהיגים שונים לא עלה יפה והחוקרים, אשר ביקשו להגדיר מנהיג לפי הגדרות אלה, נחלו אכזבה. ממילא, התגבשה תפיסה נוספת בעולם המחקר, המגדירה מנהיג ראוי על פי יכולותיו ותכונותיו המשתקפות עלרקע המציאות בה הוא אוחז בשרביט ההנהגה ( ואין ההנהגה מבוססת על "תכונות יסוד קבועות"). על פי תפיסה זו, הקריטריונים לבחינת המנהיג הראוי מוכרחים לכלול את הלך הרוח התרבותי וההתרחשויות אשר אירעו במציאות בזמן הנהגתו. יתרה מכך, האפשרות לערוך השוואה בין מנהיגים אשר חיו בזמנים שונים והתמודדו עם מציאות שונה מתייתרת עד בלתי אפשרית.
בפרשת חוקת, בעקבות חטאם של משה ואהרן בסיפור 'מי מריבה', מענישם הקב"ה בכך שלא יביאו את עם ישראל לארצו. ביחס למהות החטא כותב השד"ל: "משה רבנו חטא חטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלשה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עוון חדש.. אשר על כן כל ימיי נמנעתי מהעמיק החקירה בדבר הזה, מיראה שמא מתוך חקירותיי יצא לי פירוש חדש, ונמצאתי גם אני מוסיף עוון חדש על משה רבנו".
בעקבות אי הבהירות ביחס לחטאם ננסה להציע הסבר נוסף לשאלה מדוע לא זכו משה ואהרן להיכנס לארץ. יש מקום לברר ממה נבע חטאם. לכאורה, תלונות העם מוכרות ודי שגרתיות באותה העת. אם כן, מה גרם למשה ואהרן להגיב בחריפות כה רבה המלווה בתחושת ייאוש ורצון לברוח מהעם?
יתכן והתשובה איננה טמונה בתוכן התלונה אלא בזהות המתלוננים. הפרשה מתרחשת בשנת הארבעים ליציאת בני ישראל ממצרים. אין מדובר בדור יוצאי מצרים, אשר מתו במהלך ארבעים שנות מדבר בעקבות חטא המרגלים, אלא בדור הבנים. משה נהג בסלחנות מרובה כלפי דור ההורים, שהיו בעלי "מנטליות של עבדים", אך תלה תקוות רבות בשינוי שיצליח לחולל בדור הבנים העומד על סף אתגרים מורכבים. והנה, באחת ההתמודדויות הראשונות, מגלה דור הבנים חולשה בהתמודדותו עם קושי. בעיני משה ואהרן, העם חזר לאותה נקודה "עבדית" - ראשונית. דור חדש עם אותן תלונות וסיסמאות. הדבר הוביל את משה ואהרן לתחושה קשה ביותר.
בהמשך הפרשה מתרחשת תפנית דרמטית. העם מציג שינוי מפתיע לטובה. הוא לוקח אחריות במלחמה עם הכנעני ללא מעורבותו של משה (הכתוב מדגיש זאת במילים "וידר ישראל.. וישמע ה' בקול ישראל"). בהמשך, בני ישראל אף שרים שירה מיוזמתם ("אז ישיר ישראל", בניגוד לשירת הים המוכרת לנו כנפתחת בהובלת המנהיג - "אז ישיר משה"). בסוף ההתרחשות, לקראת תיאום המעבר דרך ארץ האמורי והמלחמה בעקבות סירובם, משה 'נעלם' לחלוטין ובני ישראל הם השולחים מלאכים למשא ומתן עם סיחון (וזאת בשונה מסיפור שליחת מלאכים למלך אדום אשר נעשתה על ידי משה).
ניתן לראות בבירור שמתרחש שינוי דרמטי בקרב בני ישראל, הלוקחים אחריות על מצבם ומתמודדים עם אתגרים קשים ומעורבותו של משה, המנהיג, פחותה ביותר.
מה גרם לתפנית בהתנהגותו של העם? בכדי לענות על שאלה זו יש להתבונן על רצף האירועים. ניתן לשים לב כי השינוי מתרחש מיד לאחר מותו של אהרן. נראה שהעם עובר תהליך של התבגרות מואץ. דווקא עם תחושת היתמות לאחר מותם של מרים ואהרן ולאור מותו הקרב של משה, מבינים בעם שאין מנהיג אשר ייקח את האחריות ויתמודד עם האתגרים עבורם או במקומם.
אם נבחן בשנית את הסיבה לאי כניסתו של משה לארץ ישראל , לאור ההתרחשויות אשר הוצגו, יתכן שסיבה זו מורכבת מעט יותר. הנהגתו של משה הייתה אינטנסיבית ועוצמתית עד אשר מנעה מעם ישראל את היכולת להצמיח כוחות עצמיים ויכולת התמודדות עם קשיים מתוך לקיחת אחריות.
הנהגה הנדרשת לציבור היוצאים ממצרים, בעל מאפיינים מנטליים של עבדים, שונה מהנהגה אשר תפקידה להתמודד עם המציאות והקשיים בכניסה לארץ. יתכן שבמציאות החדשה אשר העם עומד בפתחה, נדרשת הנהגה פחות עוצמתית ויותר מכילה שתצמיח מתוכה הנהגת שטח רחבה.
הצורך בשינוי דפוסי ההנהגה עולה בפרשתנו, פרשת פנחס, בסוגיית מינוי מחליפו של משה. משה מבקש מנהיג שיכנס לנעליו הגדולות, תוך המשך התייחסות לעם ישראל כצאן הזקוק למנהיג שיעשה למענו הכול: "יפקד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם.. ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להםרעה" (במדבר כז,טז).
תשובת ה' למשה מורכבת. מחד, היענות ליוזמת משה הקורא למינוי מנהיג "וידבר משה אל ה' לאמר"! מאידך - אומר לו הקב"ה, נדרשת מנהיגות שונה. "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו.. וסמכת את ידך עליו.. ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל איתו וכל העדה" (כז, יח-כא).
משה ביקש לפני מותו למנות את המנהיג הראוי שיפעל כמותו. מנהיגות המובילה בלעדית והעם מונהג מנגד. משיב לו הקב"ה שתפיסת המנהיגות צריכה להשתנות לאור השינוי במציאות, הוא (המנהיג החדש) וכל בני ישראל איתו. הגיע הזמן שהעם ייקח אחריות.
ואכן רואים בבירור את השפעתה של ההנהגה המשותפת בתקופת יהושע ועד כמה היא רלוונטית לאותה תקופה. בני ישראל אף פעם לא האשימו את יהושע בתלונותיהם. גם באירוע בו התרחשה תקלה חמורה - כדוגמת סיפור הגבעונים, העם מתלונן על הנשיאים. ההנהגה המשותפת הורידה את רמת התלונות ל"מנהיג הראשי".
למרות שבמקומות רבים במקרא עולה שסיבת אי כניסת משה לארץ ישראל היא כתוצאה מחטא מי מריבה, עולה מהדברים שיתכן וישנה סיבה נוספת, אשר איננה נובעת מחטא כלשהו שביצע משה.
הדבר מרומז בבקשת משה בפרשת 'ואתחנן', בבקשתו האחרונה של משה להיכנס לארץ. מתשובת ה' משתמע שיתכן וניתן היה למחול על חטאו של משה. אך ישנה סיבה נוספת שבגינה אין אפשרות לכניסתו: "ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי" (דברים ג,כו).
הסיבה נעוצה לא רק בחטא. הדבר נעשה גם למען עם ישראל. לעם יש צורך בהנהגה שונה. יש להצמיח בעם כוחות הנהגה חדשים על מנת להתמודד עם המציאות המשתנה והמורכבת בארץ ישראל. יש צורך במנהיג משלב בהנהגתו גורמים נוספים שצריכים לשאת באתגר החדש של חיים ארציים ורוחניים כאחד.
הכותב הינו המנהל החינוכי של רשת אור תורה סטון