פרשת פקודי מסכמת וחותמת את "חומש שמות", חומש הגאולה או בלשון חז"ל החומש השני, שמסיים את תהליך בריאת העולם ויציאת מצרים.
בעולם הפילוסופי, ישנה שאלה, מי חשוב יותר, האם הפרטים חשובים יותר או שמא הכלל חשוב יותר, השיטה של הכלל כפי שראינו אותה בתפיסה הקומוניסטית, שאומרת כי החשיבות העליונה היא לקומונה -לקבוצה והפרט מהווה רק חלק ובורג בתוך המערכת, בעוד שבתפיסה הניגודית לה האנרכיזם והקפיטליזם רואים את העיקר בהצמחת הפרט, ללא השתייכות לכלל או לקבוצה.
בשתי השיטות הנ"ל, לפי התפיסה היהודית אין אנו מוצאים מזור לנפשנו. מרן הרב קוק מבאר שכלל ישראל בעל נשמה רוחנית, יצירה בפני עצמה, וכל אחד ואחד מעם ישראל מבטא באישיותו, את ההיבט הכללי והפרטי כאחד. לפי דברי הרב קוק אנו מבינים כי אחדות הכלל אינה נוצרת מכלל סך הפרטים מכיוון שעם ישראל הוא יצירה אלוהית. כל אחד ואחד מהפרטים באומה יש לו את האופי המיוחד לו ואת התוכן המיוחד לו שהוא צריך לבטא בעולם ובלעדיו, תוכן זה לא יוכל לבוא לידי גילוי וביטוי בעולמנו.
בדברי פרשתנו מבואר, "אלה פקודי המשכן, משכן העדות", מכאן התורה הולכת ומשחזרת את כל הפרטים ואת כל החלקים שכבר הוזכרו בפרשיות הקודמות. אם כן, מדוע חוזרת התורה על הדברים? באה התורה ומלמדת אותנו שבישום ובבניה של המשכן, כל הפרטים באו לידי ביטוי, אף אחד מהם לא חסר. וכך אנו למדים כי זה "משכן העדות", המשכן שבו שורה השכינה - הקב"ה. כל הפרטים וכל החלקים שמטרתם המרכזית היא להעיד, על מציאותו ושכינתו של בורא העולם ככלל וכפרט נובעים מתוכו.
נמצא אם כן שכאשר הפרט חווה ומבין שביטויו הפרטי הינו חלק מהפסיפס הישראלי הכללי הרי הפרט גופא -כלל הוא כדברי חז״ל ׳כלל ופרט וכלל׳ מתוך הכלל מסתמן הפרט ומגלה את הכלל בפרטיותו.
הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר ראשון לציון