פרשת עקב ממשיכה לגלול בפנינו את נאומו חוצב הלהבות של משה רבינו , אשר החל דרכו כ"לא איש דברים אנכי", ומסיים דרכו בנאום "אלה הדברים אשר דבר משה". פרק שלם בנאום (פרק ח') עוסק רובו ככולו בירושת הארץ, בסכנת שכרון הכח - "וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה", אך גם... בפרשת זכרון המן.
"וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה--בַּמִּדְבָּר: לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו--אִם-לֹא. וַיְעַנְּךָ, וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ, וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ: לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם--כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה', יִחְיֶה הָאָדָם".
הדברים מצריכים עיון. וכי היה רעבון המן? הלא ידוע שטעמו "כצפיחית בדבש", וכבר דרשו חז"ל שכל אחד ואחד טעם בו כל טעם שירצה. כל אחד קבל כפי המידה הראויה לו, ולא חסר דבר. כיצד אם כן אומרת התורה שאכילת המן היתה בבחינת עינוי? רמז לדבר, ניתן למצוא בתלונות העם בפרשת חוקת - "קצה נפשנו בלחם הקלוקל", אך עדיין, הדברים מצריכים יישוב. יתרה מכך, עלינו להבין את הקשר בין פרשת המן לנושא הכללי של הפרק, ירושת הארץ וסכנת "כחי ועצם ידי".
הרב חרל"פ בהארה נפלאה במי מרום ה'-"נמוקי המקראות", עומד על סודו של המן. המן מוגדר בפי דוד המלך בתהלים "כלחם אבירים", מזונם של המלאכים. בעוד המן השביע את הנשמה בהיותו מזון רוחני, הגוף נשאר רעב, מסביר הרב חרל"פ. המן היה אוכל ללא כל פסולת, לחם מן השמים, ואכן כשהיו ישראל במדרגה זו, לא הרגישו כל רעבון, ואולם כאשר ירדו ממדרגתם השמימית, חזרו להרגיש את רעבון הגוף ופתחו בתלונה "קצה נפשנו בלחם הקלוקל".
ארץ ישראל הינה במדרגת "לחם מן הארץ". זוהי ארץ אשר "לא במסכנות תאכל בה לחם", בניגוד למציאות המן, לחם הרעבון. זוהי ארץ השפע, ארץ אשר כל בה כנאמר בהמשכו של פרק ח' : "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם--עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם--לֹא-תֶחְסַר כֹּל בָּהּ". בארץ ישראל, חווית החיים הרוחנית מושתתת על חווית חיים גשמית בניגוד מוחלט למציאות המדבר הגלותית. יהודי מאמין יכול לחיות חיים רוחניים מלאים בארץ ישראל, אך ורק אם יודע הוא גם את ערכה הגשמי.
אמנם, ביתרונה של הארץ המובטחת טמונה הסכנה. בעוד הרעבון של המן הזכיר לנו באופן עקבי וטבעי את המציאות הרוחנית שהיתה מורגשת מכל טעימה ממנו "לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם--כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה', יִחְיֶה הָאָדָם", השובע שבארץ ישראל, עשוי להשכיח את המציאות הרוחנית - "הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ.". השפע הכלכלי והמדינה המתפתחת עשויים הם להוביל למציאות מוחלטת של התנתקות - " וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה". מציאות זו של שכחה והתנתקות הינה שורש כל רע. כאשר הכל מבוסס על "הלחם", העוצמה הפיזית, מקור החיים ניתק ואנו מאבדים את עצמנו ואת עוצמתינו. "כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם". כוחנו נובע ממוצא פי ה' הטמון בלחם "כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה', יִחְיֶה הָאָדָם".
כאמור, חולשה עוצמתית וצבאית נובעת ממציאות של שכחה והתנתקות. המרפא לכך הוא זכרון המן, האספקט הרוחני שבכל דבר גשמי. התיקון יבוא מתוך חיזוק הזכרון והדבקות הרוחנית במקור כוחנו, בבחינת: "וְזָכַרְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ--כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חיל".
אנו נמצאים כעת בתקופה של מלחמה, ברם לאחר שנים של בריחה והתנתקות מעצמנו, חזרנו למצוא את הרוח הישראלית המיוחדת, מתוך סולידריות ואחדות מופלאה. נזכרנו במי אנחנו, מהיכן באנו ולהיכן אנו הולכים. חלק מכריע במערכה זו מילאו האזרחים בעורף ובראשם המשפחות השכולות ותושבי הדרום, אשר הפכו בעל כרחם להיות "המזכירים הצבאיים", חיזקו בנו את האמונה בצדקת הדרך, והפיחו מחדש את רוח האמונה בעם ובחברה.
הרוח המיוחדת המנשבת בחברה הישראלית, בכוחה להשיב את עצמתנו וביטחוננו, ולהחזיר את גאון עוזנוותפארתנו. בבחינה זו, כל אחד ואחד מאיתנו יכול וחייב להיות חייל בחזית המלחמה הרוחנית, מלחמת "הזכרון".
הכותב הוא מנכ"ל ארגון רבני בית הלל