כוחי ועוצם ידי כן עשה לי החיל הזה

איך מפחידים דוס מצוי? מספיק להשמיע באוזניו את הביטוי האימתני המופיע בפרשתנו: כוחי ועוצם ידי... כדי לערער את הביטחון העצמי שלו. אבל האם הפחד הזה באמת מוצדק?

חדשות כיפה אהרן דרמון 25/07/13 09:56 יח באב התשעג

כוחי ועוצם ידי כן עשה לי החיל הזה
Niklas Bildhauer-cc-by-sa, צילום: Niklas Bildhauer-cc-by-sa

גאווה היא מידה רעה. ענווה היא מידה טובה. ככה חונכו, ובצדק. מי ש"מאמין בעצמו" יותר מדי הוא בטח לא צדיק גדול, אבל מי שמבטל את עצמו, מדבר בשקט, ואולי אפילו הולך בגב מעט כפוף, או-הו... זה צו'דיק אמיתי!
האמנם? לא ממש בטוח...

הבעיה העיקרית בהנחת היסוד המובנית הזו, שעליה נשענים יסודות המוסר החינוכיים שלנו על היחס שבין ענווה לגאווה, זה שהיא הפכה למן אמת מוחלטת שכזו - שנופלת עלינו, מבלי להותיר די מקום לדו-שיח פנימי שיצור הבחנה בין האמת לשקר. ידינו קלה מאוד על ההדק כשצריך להדביק תווית של "מתנשא". מספיק שמישהו קצת "חושב את עצמו", או טיפה מרוצה מדי מפועל ידי.. והופ, הוא כבר נחשב ל"בעל אגו מנופח". במרבית המקרים, אפילו לא צריך מבט חיצוני - אנחנו עושים את זה לעצמנו מבלי אפילו לשים לב.

אין כל ספק שהגאווה הינה האויב מספר אחד של חיי הנפש שלנו, אנחנו שגדלנו על תיאורו של "הָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד--מִכֹּל הָאָדָם" (במדבר יב ג), שלמדנו ש"כל אדם שיש בו גסות הרוח - אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם" (סוטה ה.) ו"כאילו עובד עבודת כוכבים" (סוטה ד:) ושחונכנו על הסלידה מהביטוי האולטימטיבי של הגאווה הארורה, קיללת דורשי השם באמת, המופיע בפרשתנו: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, י"ח).
אבל בואו נחשוב רגע על משמעות הפסוק הזה: האם הפרשנות האוטומטית של גוואה כפי שהיא נתפסת אצלנו היא נכונה?

הר"ן (בתחילת הדרוש העשירי) והאברבנאל על הפסוק פותחים צוהר לגישה שונה: הם מסבירים שהאמירה הזו (כוחי ועוצם ידי) יכולה להוות שלב במהלך כולל יותר, שבסופו של דבר יסתיים בפסוק הבא: וְזָכַרְתָּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל. מהלך דומה לפסוקים שהופיעו לפני כן: ושבעת וברכת... על אותו משקל, ניתן לומר: ואמרת בלבבך... וזכרת את ה'. במילים אחרות, אני יכול להיות מודע לתפקיד וליכולות שלי, לכוח העשייה שבי - כל עוד אני זוכר שמקורם בריבונו של עולם.

מה זה משנה? מה פירוש זה מוסיף לחיים שלנו?
המכשול הגדול הטמון בתפיסה הקלאסית של הגאווה, הרואה בכל שמץ של הכרה בכוחותיו וביכולותיו של האדם ביטוי של יוהרה - זה שהיא עלולה להוביל לחוסר לקיחת אחריות. אם אין בי כוח בכלל, אם השם הוא זה שפועל ומנהל הכול, אז איפה אני בכל הסיפור הזה? למה שאפעל, למה שאנצל את הפוטנציאל שלי, שאממש את עצמי? הרי להיות אני, לחוש בעצמי - זו התנשאות וזה רע!

כנגד זה באה התפיסה שדוגלת בכך שאך טבעי ובריא להיות מודע לכוחות שלי, זה מעצים אותי ומדרבן אותי לעשות טוב יותר. יש כזה עוף שנקרא "אגו בריא" וכדאי לי לעשות איתו היכרות אם אני באמת רוצה שיתקיים רצון ה' על ידי ואם אני מוכן להיות כלי לרצון ה' יתברך על ידי מימוש היכולות שהוא נטע בי.

הרב קוק זצוק"ל לא היסס להגדיר את הגאווה בחומרה הראויה: אֵין בְּכָל הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת מִדָּה הַמְגַשֶּׁמֶת אֶת הָאָדָם [...] כְּמוֹ הַגַּאֲוָה (מידות הראיה, גאווה ב). אבל יחד עם זאת הוא גרס שלִפְעָמִים אֵין צְרִיכִים לְהִתְיָרֵא כְּלָל מִגַּדְלוּת שֶׁהִיא מְרוֹמֶמֶת אֶת הָאָדָם לִפְעֹל גְּדוֹלוֹת. וְהָעֲנָוָה כֻּלָּהּ מְבֻסֶּסֶת עַל גַּדְלוּת קְדוֹשָׁה כָּזֹאת (קובץ א תשנ). הוא אפילו כתב (קובץ א תתצד) שיוֹתֵר יֵשׁ לְהִתְיָרֵא מִפְּנֵי הַשִּׁפְלוּת מִמִּפְּנֵי הָרוֹמְמוּת.

שנזכה לענווה האמיתית!

הכותב הינו מאמן אישי וזוגי ליצירת שינוי משמעותי, מטפל בדמיון נובע, מרצה ומנחה סדנאות

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן