מדוע נזכרו פרשיות קרבנות הנשיאים וברכת כהנים בפרשתנו? הרי כבר הוזכרו קודם לכן בחומשים הקודמים?
התורה עוסקת ביום השמיני למילואים, יום חנוכת המשכן, בשלושה חומשים שונים (בפרשת פקודי בשמות, בפרשת שמיני בויקרא ובפרשתנו בבמדבר), שכל אחד מהם מציג פרספקטיבה שונה על היום הגדול הזה. ספר שמות מדגיש בעיקר את השראת השכינה במשכן. מסיבה זו, נעדרים בתיאור היום הזה בספר שמות משיחת הכלים והקדשת הכהנים לעבודתם. הללו יזכרו בספר ויקרא, המזכיר גם הוא את היום השמיני מן הפרספקטיבה של עבודת הכהנים, כיאה ל"תורת כהנים". עניינו של ספר במדבר הוא השראת השכינה במחנה ישראל כולו. המשכן מתפקד בספר זה לא רק כמרחב לשכינתו של הקב"ה עלי אדמות (ספר שמות), ולא רק כמקום עבודה והקרבת קרבנות (ספר ויקרא), אלא כמרכז השראת שכינה בקרב העם כולו. הפסוקים בפרשת בהעלותך המתארים את תנועת מחנה ישראל כפונקציה של היעלות הענן מעל המשכן (ט, טו-כג) הם ביטוי להיותו של המשכן והשראת השכינה שעליו מעין מצפן עבור המחנה כולו. אם כנים הדברים, שספר במדבר מציג את יום חנוכת המשכן מן הפרספקטיבה הכלל-ישראלית שלו, מובן מדוע קרבנות הנשיאים, שהם נציגי שבטי ישראל, נזכרים דווקא בספר במדבר.
נקודת המבט הכלל ישראלית של ספר במדבר יכולה להסביר גם את מיקומה של פרשיית ברכת כהנים בסמוך לפרשיית קרבנות הנשיאים. כבר בפרשת שמיני בספר ויקרא נאמר שבאותו יום שבו נחנך המשכן ברך אהרון את העם: "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת ידו יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם" (ויקרא ט, כב), ופירש רש"י: "ויברכם - ברכת כהנים יברכך, יאר, ישא". או בלשון חז"ל: "ברכה זו סתומה היא עד שבא הכתוב ופירשה, יברכך ה' וישמרך" (ירושלמי תענית פ"ד ה"א). מדוע לא נזכר נוסחה של ברכת כהנים כבר בפרשת שמיני, והוא נדחה עד פרשתנו אנו? נראה שהעיקרון הקודם יכול להסביר זאת: תפקידו של הכהן כמברך העם מתאים לאזכור בספר במדבר שבו המשכן כולו מתואר מצד היותו מרכז למחנה ישראל והיותו מצפן לתנועת המחנה כולו. הכהן, נציג ה' בעבודת המשכן, מתואר כאן כשופע ומברך את בני ישראל, ולא רק כעובד בבית ה'. לכן, בעוד ספר ויקרא יכול להסתפק בציון עובדת הברכה בלבד, ללא ציון תוכנה, מזכיר ספר במדבר את הברכה המלאה.
נמצא שפרשיות ברכת כהנים וקרבנות הנשיאים, גם אם הן חוזרות על פרשיות שנזכרו בחומשים קודמים, כעת הן מעתיקות את מרכז הכובד של המשכן והכהונה מהתרכזות בגופם הם להשפעה שיש להם על המעגל הכלל ישראלי.
הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר המאירי