"הילכו שניהם יחדו בלתי אם נועדו" (עמוס, ג')
בפרשתנו מוזכרים שלושת המרכיבים של הנזירות והם: גידול פרע של השער - איבוד היופי ולמעשה התרחקות ממשיכה גופנית, איסור שתיית יין - מניעת האפשרות להשתכר ולאבד שליטה על היצר והאיסור להיטמא למת - התרחקות מגוף בלא נשמה.
נזירות היא כניסה מודעת ומכוונת למצב קיצוני של הימנעות והתרחקות מהחומריות. התורה רומזת "כי יפליא לנדור" וחז"ל חולקים האם זהו מצב אידיאלי.
רבי אליעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" [במדבר ו',י"א] וכי באיזה נפש חטא?- אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שציער עצמו, אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר- על אחת כמה וכמה.
רבי אליעזר אומר: נקרא קדוש שנאמר: "קדוש יהיה פרע שער ראשו" [שם ו',ה'] ומה זה שלא ציער עצמו, אלא מדבר אחד נקרא "קדוש" המצער עצמו מכל דבר ודבר- על אחת כמה וכמה. (תענית יא' ע"א)
גם הרמב"ם חולק בעצמו בסוגיה ומצד אחד מכנה את הפורש מהיין כקדוש ומצד שני במקום אחר הוא אומר: "שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאווה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יישא אישה ולא יישב בדירה נאה ולא ילבש לבוש נאה, אלא השק והצמר הקשה וכיו"ב כגון כוהני עכו"ם, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא ...ואסרו חכמים"
שתי הדרכים הקיצוניות לחיות בעולם הזה - חיים רוחניים תוך התרחקות גמורה מהעולם הגשמי, בפרישות, בצמצום ובתענית ובקצה השני מתן דרור מוחלט ליצר החייתי - אכילה, שתייה, הסתאבות ועוד.
אני מניח שהתגובה האוטומאטית של רובנו תהיה שברור שצריך לנקוט בדרך האמצע אולם מהי דרך אמצע זו? האם זוהי נקודה על הציר שבה אנחנו מתפשרים על חיי הרוח שלנו ומאידך לא מרשים לעצמנו ליהנות מהעולם?
טענתי היא שאנו צריכים להכיל בתוכנו את שני הקטבים ולנהל דיאלוג מתמיד בין שניהם. שני הקטבים הם תפיסות עולם שיש להם לגיטימיות. הם ניגודים המשלימים זה את זה (או רבים זה עם זה). אנחנו נמצא את הניגודים הללו במופעים שונים - אהבה וגבולות, חומר ורוח, הטמא והטהור, הקודש והחול, הבורא והברואים.
בדתות אחרות מעלים את האדם למדרגת האל או שמתבטלים התבטלות גמורה בפני האל. ביהדות יש את מצוות יראת ה', אך באותו זמן כלפי הבריאה האדם צריך לומר בשבילי נברא העולם ועליו לעמול, לתקן ולשכלל את מעשי הבורא וכביכול להשלים אותו. יש דתות שבהן החומריות היא הדת ואחרות שבהן אין מקום לחומריות כלל. יש דת שסולחת על הכול במחי וידוי קטן ואחרות שהכפרה היא במוות בלבד. ביהדות הם דרים בכפיפה אחת - הקודש והחול - היין והשבת, היצר והשליטה עליו, ההבנה שאדם עלול לחטוא אך הידיעה שבכוחו לתקן ולעשות תשובה.
הניגודים צריכים לשמור על האופי שלהם ולא להתבטל האחד מפני השני. מתוך השלמה בין ניגודים וקטבים נוצרת הרמוניה ולא מתוך התקרבות לאיזשהו אמצע חסר עמוד שדרה וחסר אופי. מציאת שביל הזהב ולא שקיעה לבינוניות.
בצורה היפה ביותר של הפרדוקס אנו נמצא את השבת. מצד אחד מעין עולם הבא, תפילות מיוחדות, לימוד תורה מתוך שמחה ונחת ומצד שני אנו מצווים לקדש את השבת ביין, חובה עלינו לאכול שלוש סעודות וכל השבוע אנו חוסכים ומתאמצים לכבוד שבת.
ניתן להמשיל את ההרמוניה בין הניגודים לצבע האפור. הוא יכול להיות חסר ייחוד, משעמם ובהחלט לא הצבע שנבחר לתאר בו את חיינו אך אם נתבונן מקרוב על האפור אליו אני מתכוון, נראה שהוא מורכב מהרבה נקודות לבנות בהירות ויפות ונקודות שחורות ברורות ומודגשות - אפור זוהר ויפה.
אני לומד מכאן לעולם החינוך בו אני עוסק - בחינוך המחנך עצמו יכול להכיל בתוכו את הניגודים - הוא כל הזמן צריך לאהוב ועליו להפגין זאת ומאידך הוא כל הזמן צריך להציב גבולות, להיות קשוח ולא לגמגם. יש הטועים לחשוב שהצבת גבול היא בהכרח "ענישה", בהכרח שלילית אבל לא היא. הצבת הגבול היא ההשלמה ההכרחית לאהבה.
אמא קצת רכה ואבא קצת קשה ולהפך יכולים להשלים אחד את השני בחינוך ילדיהם אך מינון לא נכון או חוסר תאום יכולים חלילה לחרב את החינוך. אם יש הבנה בצורך בשני האופנים ויש תאום בין ההורים, הילדים גדלים באווירה אוהבת אך ברורה. מאידך צריך לשים לב שכל אחד מההורים צריך להכיל את הניגודים בתוכו ולא יכול לוותר לגמרי על החלק השני של אישיות המחנך אוהב/קשוח.
מסובך? כן, קצת. מי אמר שחינוך זו מלאכה קלה? מצד שני צריך ללמוד את זה ולדבר על זה ומתוך כך מגיעים להרמוניה הדרושה לחינוך מיטבי. מספיק שנחשוב על ילדינו/תלמידינו השונים הדורשים מינון שונה של גבולות ואהבה כדי שנבין שנדרשת מאיתנו מיומנות של לוליין כדי לחנך באופן הנכון כל ילד וילד. אהבה ללא גבול היא הרסנית באותה מידה שגבולות ללא אהבה זה לא חינוך אלא אילוף.
הנזיר בחר בעמדה קיצונית אך כל עוד זה לצורך מטרה מוגדרת ומוגבלת בזמן זה יכול להיות פתרון זמני טוב. גם בחינוך שמאל צריכה לעיתים רחוקות לדחות בתקיפות אך כטקטיקה לצורך מוגדר ולטווח קצר ולא כתפיסת עולם. מעניין השימוש של חז"ל בנוסח "לעולם תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת" - תמיד שתי הידיים - בו זמנית.
הקב"ה ברא את העולם כדי להיטיב עם בריותיו. עלינו ליהנות מהחיים הטובים ולקבל את מתנות ה' שבכל יום תמיד ולהודות לו עליהן אך מצד שני עלינו לזכור גם שניתן לנו תפקיד בעולם ואיננו כאחת מחיות השדה המונעים על ידי יצרינו בלבד.
אסיים בברכת כהנים המופיעה גם היא בפרשתנו - יברכך ה' וישמרך - יברכך - בברכות הגשמיות המופיעות בתורה, וישמרך - מנפילה אל התאוות שהיצר הרע מושך אותך אליהן.
הכותב הוא מנהל חטיבת הביניים או"ת דרך-אבות, מבית אור תורה סטון