(פד) זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִזְרְקֵי כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה: (פה) שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה הַקְּעָרָה הָאַחַת כֶּסֶף וְשִׁבְעִים הַמִּזְרָק הָאֶחָד כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: (פרק ז)
לאחר פירוט קרבנות נשיאי כל השבטים כתבה התורה גם סיכום כולל. כל אחד מהנשיאים הביא "קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ", והביא גם כן "מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ". וסך "כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים" הוא: "אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ". כל כלי נשקל בפני עצמו ולאחר מכן נשקלו כל הכלים יחד והתוצאה היתה זהה. אולם לשם מה חשבון כפול זה? מה הצורך בשקילה פרטית ובשקילה כוללת? רש"י כתב: "למדך שהיו כלי המקדש מכוונים במשקלן, שוקלן אחד אחד ושוקלן כולן כאחד, לא ריבה ולא מיעט", השקילה היתה מדוייקת בלי תוספת ובלי גרעון. והרמב"ן כתב "לומר שהיו זהב מזוקק מאד".
את הצורך בזהב מזוקק דווקא בחנוכת המשכן ביאר השם משמואל: "והענין נראה על פי מה שכתב הרמב"ן (דברים כ"ט י"ז) בפסוק "פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה", כלומר שורש רע שיפרה וישגה ובימים הבאים יוציא פרחים רעים ויצמיח מרורות, עכ"ד. ועל כן כל התחלות צריכין שמירה יתירה שלא יתגנב לתוכו רע אפילו משהו כי בימים הבאים יכול לפרות ולרבות אשכלות מרורות. ועל כן בחנוכת הנשיאים השתדלו שלא תהיה בכלים שום פסולת כדברי הרמב"ן או ריבה ומיעט כדברי רש"י, כי כמו שהיתה החנוכה בכלים בגשמיות היתה גם כן בנפשות ברוחניות".
רע בהתחלה, ואפילו הוא מעט, עתיד להתפתח לרע גדול. רעיון זה כותב הרמב"ן ביחס לפסוק "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (דברים כט, יז), עתידו של שורש רע הוא להוציא פרחים רעים. לכן יש חשיבות גדולה לשמור שלא יהיה בהתחלה כל רע.
זאת הסיבה, לדברי השם משמואל, שהקפידו בחנוכת המשכן, שלא תהיה כל פסולת או אי דיוק בשקילה. המשקל היה מדוייק (לפי רש"י), הזהב היה מזוקק (לפי הרמב"ן). כך היה בגשמיות וכך היה גם ברוחניות "כי כמו שהיתה החנוכה בכלים בגשמיות היתה גם כן בנפשות ברוחניות".
השם משמואל, כדרכו, מעתיק את הרעיון לעניין שבת: "והנה כמו כן בשבת דאיתא בזוהר הקדוש (פרשת יתרו) דמיניה שיתא יומין מתברכין, והוא כמו התחלה לששת ימי המעשה, ובשבת הזמן לקבל על עצמו כל הנהגת ששת ימי המעשה שתהיה על טהרת הקודש, על כן צריכין לדקדק מאד מאד שיהיה הלב טהור בלי שום פסולת אפילו משהו, וביותר בזמן מנחה רעוא דרעוין שאז ביותר נותן כח ועצמה לכל ששת ימי המעשה כמו שכתבנו במקום אחר, צריכין לדקדק ביותר להיות בטהרת הלב ובדביקות עצומה כל מה דאפשר".
השבת היא מקור הברכה לששת ימי המעשה, היא "כמו התחלה" לימי השבוע. הטהרה בימי המעשה מתחילה בשבת, ובמיוחד בזמן מנחה "רעוא דרעוין". כיון שכך יש לנהוג בשבת כבכל התחלה ולהקפיד "שיהיה הלב טהור בלי שום פסולת אפילו משהו". ההקפדה על טהרת הלב בעת ההתחלה תשפיע על כל ימי המעשה.