פרשת ניצבים: על הברית בין ה' לאלו שעימנו ולאלו שלא

בפרשתנו מופיע אחד ההיגדים החריפים ביותר ביחס לברית:

וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת.

כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ, וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.[1]

כיצד יכולה הברית לחייב את מי שאיננו כאן? אפילו אם הוא נמצא במקום אחר, בוודאי אם הוא לא נמצא בכלל כי עדיין לא נולד?! כך מנסח האברבנאל את התמיהה:

כי מי נתן כוח לדור המדבר שעמדו רגליהם על הר סיני לחייב את אשר יקומו מאחריהם במה שאמרו 'נעשה ונשמע' ולעוברם בברית השם יתברך... עד שיחייבו אותם בכל דברי התורה והברית אשר כרתו ולהעניש לזרם אחריהם כמו שייראה מזה הכתוב ובכול מקום שנמצא בפיהם ז"ל 'מושבע ועומד מהר סיני הוא', שזה לא ייתכן מן הדין?!

יש שאלות, שכאשר הן מתגלגלות מדור לדור הן פושטות צורה ולובשות אחרת. השאלה הזאת, לובשת פנים חדשות וחריפות בעידן המודרני לאור תבניות החשיבה המכוננות אותו. פרנץ רוזנצווייג, הפילוסוף היהודי הגדול, כותב בספרו 'הספרון על השכל הבריא והשכל החולה':

...לעולם חולף זמן מן ההחלטה להציע נישואין ועד השמעתה בפועל ועד לחופה עצמה. זמן זה אפשר שיתקצר בשל נסיבות חיצוניות כבסיפור אהבתם של רומיאו ויוליה. הוא יכול גם להתמשך על פני תקופה ארוכה, למשל כאשר הצעת הנישואין והתשובה עליה מועברות בדואר ים; והוא יכול להתארך לכדי שנים. המלחמה, דרך משל, גרמה למקרים אחדים של פסק זמן מלאכותי ארוך בין הצעת הנישואין לתשובה עליה. בכל אופן הזמן תמיד בתמונה. ומכיוון שכך, אין זה מן הנמנע שהמענה יינתן בידי מי שהשתנה מאז רגע הצעתו של האחר, ויישמע בידי מי שהשתנה מאז הרגע שהציע את הצעתו - שאלתו. אין לדעת כמה מרחיקי לכת עשויים להיות שינויים אלה. גם אם נניח שהשינויים שחלו בין השאלה לתשובה הם זעירים, הרי שתוכנה של הצעת הנישואין עצמה, כמו גם זה של המענה לה, נוגע לכל ימי חייהם העתידים לבוא. אף האוהבים ממבט ראשון, אפילו רומיאו ויוליה, לא יכחישו שבפרק זמן עתידי זה יחולו שינויים  גם במציע ההצעה וגם במשיב לה. אבל הם אינם נותנים על כך את הדעת. בכלל אין נוהגים להתייחס בהצעה, כמו גם במענה, להיתכנותם של שינויים, אלא אוחזים במה שנמשך והולך, אבל מהו ''נמשך והולך'' זה? אם נביט בו ללא דעות קדומות, הרי שזה רק השם, במקרה זה כמובן שמותיהם הפרטיים של בני הזוג. השמות הפרטיים הם אכן לרוב המילים הראשונות שבהישמען מתפוגג המתח של הרצוא ושוב שבהצעת הנישואין ובמענה לה. השמות הפרטיים הם הערובה היחידה של בני הזוג לכך שהמחר יהא קשור להווה, ושכל אתמולם המשותף של בני אנוש אלה, שעד כה היו נפרדים זה מזה, אכן נמזג אל תוך הווה זה.[2]

עבור ההוגה המודרני [האקזיסטנציאלי], השאלה איננה רק איך דור אחד מעביר התחייבות לדור הבא ש'איננו כאן עמנו היום'. השאלה היא גם על הרציפות של האני האחד. איך הצעת הנישואין של ראובן לבלהה תקפה, כאשר עד שניתנת התשובה ראובן איננו ראובן ובלהה איננה בלהה?!

הפירוק של האני כמסגרת מסדרת של הזהות, הוא חלק מתמונת העולם של הפילוסופים האקזיסטנציאליים. אבל הוא חורג מעניינם של חברי המועדון הפילוסופי, הפך לחלק מתודעת הדור. הסיסמה 'הקיום קודם למהות', מורה כי אין דבר יציב. הכל זורם, וממילא אין את מי לחייב לגבי העתיד. למבט הזה על הזהות השלכות הרות גורל, על הזהות הלאומית, על הזוגיות, על המערכים הכלכליים. בשפתו של הפילוסוף סרטר זה נשמע כך:

התודעה הטראנסצנדנטאלית [לענייננו - האני. מ.מ] היא ספונטאנית לא אישית. היא קובעת את קיומה בכל רגע, מבלי שנוכל להעלות בדעתנו דבר הקיים לפניה. כך מגלה לנו כל רגע של חיינו המודעים בריאת יש מאין: לא ארגון חדש, אלא קיום חדש. יש בכך מן המחריד לגבי כל אחד מאיתנו - לתפוש בשעת מעשה יצירה בלתי נלאית זו של קיום, שאנו איננו יוצריו. במישור זה חש האדם את עצמו כנמלט מעצמו בלי הרף, כעובר על גדותיו, כמופתע על ידי עושר שהוא בלתי צפוי תמיד.[3]

גם בין ההוגים שלנו יש האוחזים בתמונה זורמת ודינאמית שכזאת, כך הוא בספר הזוהר, אצל רבי נחמן מברסלב ואצל הרב קוק. כך כותב הרב קוק על התשובה:

העולם מוכרח הוא לבא לידי תשובה שלימה. אין העולם דבר עומד על מצב אחד, כי אם הולך הוא ומתפתח, וההתפתחות האמיתית השלמה מוכרחת היא להביא לו את הבריאות הגמורה, החמרית והרוחנית, והיא תביא את אור חיי התשובה עמה. 

רוח התשובה מרחף בעולם והוא נותן לו את עיקר צביונו ודחיפת התפתחותו ובריח בשמיו הוא מעדן אותו ונותן לו את כל כשרון יופיו והדרו. 
העקשנות לעמוד תמיד בדעה אחת ולהיתמך בה בחבלי החטאת שנעשו למנהג, בין במעשים בין בדעות, היא מחלה הבאה מתוך שקוע בעבדות קשה, שאינה מניחה את אור החרות של התשובה להאיר בעוצם חילה. כי התשובה היא שואפת לחופש מקורי אמיתי שהוא החופש האלוהי שאין עמו שום עבדות.[4]

התמונה של הרב קוק מלבבת ויפה, אבל אין בה פתרון לבעיה העולה מפרשתנו ולזאת אותה מבליט פרנץ רוזנצווייג.[5]

אני שייך לקבוצת האנשים שרואה בתמונה הדינאמית הזאת סכנה לזהות ולתרבות. המשוררת רחל חלפי נתנה ביטוי לסכנה הזאת:

שיר מתנדנד

הגזע מתנדנד

האקליפטוס מתנדנד

הנדנדה מתנדנדת

רגלי מתנדנדות ילדי מתנדנד

ראשי מתנדנד אנחנו מתנדנדים

האדמה מתנדנדת הסלעים מתנדנדים הצמרת

מתנדנדת של האקליפטוס

הגלים מתנדנדים קלים קלים מתנדנדים והדגים

והדגיגים מתנדנדים

וילדי מתנדנד איתי

ואנחנו גלים מתנדנדים באגם מתנדנד

ואנחנו והצמרת והכנרת והאדמה מתנדנדת

והמוח מתנדנד

והכל מתנדנד והשמים

השמים

השמים הם לבדם אינם מתנדנדים או שמא גם הם מתנדנדים

והעולם

ערסל

מנדנד אותנו בחיקו הגדול

והזמן

מרחוק

מדנדנן.[6]

העולם כאוטי ומתנדנד, ועל כן דרושה הברית. הברית איננה הטבע, היא מנוגדת לטבע. היא מגדירה את הזהויות של בעלי הברית, וכורתת ביניהם חיבור והצטרפות. היא לא הגיונית, היא מבנה מבנים מלאכותיים. היא קובעת שאני זה אני ואתה זה אתה, ולמרות כל השינויים אנחנו מחויבים האחד לשני. יש המתנגדים לה, יש החושבים שהיא כובלת. יש החושבים שהיא איננה מן האפשר - כשיקולים שעלו לעיל, על ידי רוזנצווייג וסרטר. אבל התורה מתעקשת ללכת נגד הזרם, ולכרות ברית, וליצור מחויבות '...לֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם... כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ, וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם'.