משהו רע התרחש במשפחת נח אחר המבול. משהו רע, וכדרכם של דברים רעים - הוא עלום וסתום ומעורפל:
וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה, שֵׁם וְחָם וָיָפֶת, וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן.
שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ, וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ.
וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה, וַיִּטַּע כָּרֶם.
וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר, וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה.
וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו, וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ.
וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ.
וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ, וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן.
וַיֹּאמֶר: אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו.
וַיֹּאמֶר: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם, וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ.
יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם, וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. [בראשית ט' י"ט - כ"ז]
על פניו, המעשה הרע הוא הראייה שראה חם את ערוות אביו. אך יש כמה עקבות המורים כי זה לא כל הסיפור, או שאולי זה בכלל לא הסיפור. ראשית - כאשר נח מתעורר הוא יודע את אשר עשה לו בנו. עשייה - לכאורה - איננה ראייה. יתרה מזו, אם אכן היתה ראייה - מניין הוא יודע? אם יש כאן מעשה המותיר עקבות - אזי יש פשר פשוט יותר לידיעה. שנית - בנו הקטן על פי סדר הבנים המופיע כמה וכמה פעמים בפרשה הוא יפת, ואילו הרואה הוא חם. שלישית - באופן מוזר ולא ברור, מורה התורה כי 'חם הוא אבי כנען'. רביעית - נח מקלל שלוש פעמים את כנען, ולא את חם שראה את ערוותו.
מכל אלה אפשר להעלות את ההשערה הבאה: חם ראה את ערוות אביו, זה היה מעשה רע - אך הרע הקטן. שם ויפת הדגימו כיצד אפשר לנהוג באב הערום, מבלי לראות את ערוותו. כנען, בנו של חם, עשה מעשה. רש"י מביא את מסורת החכמים שנחלקו האם סרסו או האם רבעו [פסוק כ"ב. רש"י מביא המסורת ביחס למעשה חם, אני לוקח אותה מסורת ומייחס אותה לכנען]. איש לא דיבר על הפשע הגדול, גם נח המקלל מקלל את כנען אך לא מפרש את אשר עשה. [הקללה של כנען כי יהיה עבד, נשלבת במסורת החכמים שעבדים פרוצים בעריות (פסחים צ"א ע"א). הרי כאן מידה כנגד מידה, הוא היה פרוץ - במעשה - עריות, לפיכך יהיה זרעו לעבד הפרוץ בעריות]
עמעום הפשע, משתלב במסורת של התורה ביחס השפה אל הרוע. אחד הביטויים לכך נמצא אף הוא בפרשתנו. בהוראות לבחירת החיות שיוכנסו לתיבה נאמר:
מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה: [בראשית ז' ח']
חכמים שמו ליבם אל הביטוי המסורבל 'אשר איננה טהורה'. אפשר היה לנקוט בביטוי פשוט יותר, 'טמאה'. על כך מעיר המדרש:
מצינו שעיקם הקדוש ברוך הוא ח' אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר 'מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה'. [ויקרא רבה, כ"ו א']
יש ערך והוא נקיטת לשון נקיה ולא לשון מגונה, והוא מצדיק את הסרבול הלשוני. השפה הנקייה מבנה מציאות נקייה, לא מדברים על דברים רעים כדי לבנות מציאות טובה. מעניין ההקשר בו מופיעה הדרשה הזאת. מדובר בפסקה המתחילה בפסוק: 'אִמֲרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת, כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ, מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם. [תהילים י"ב ז']
על הפסוק הזה אומר המדרש:
אמרות בשר ודם אינן אמרות טהורות.
בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם נכנס למדינה, כל בני המדינה מקלסין אותו, וערב לו קילוסן.
אמר להם: 'למחר אני בונה לכם דימוסיאות ומרחצאות, למחר אני מכניס לכם אמה של מים'.
ישן לו ולא עמד.
היכן הוא והיכן אמרותיו?!
אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא 'וה' אלהים אמת'.
[ויקרא רבה, שם. הפסוק מירימיה י' י']
הערך העולה מהפסקה הזאת, הוא ערך האמת. על פניו, ערך האמת עומד בסתירה לערך הלשון הנקייה. ערך האמת דורש שתהיה התאמה בין השפה ובין המציאות, ערך הלשון הנקייה מורה על עיקום ההתאמה ובלבד שהשפה תהיה נקייה.
אפשר לומר, כי ראוי שיהיה מתח שכזה בעולם הערכים. המתח יבטיח מצד אחד את ניקיון השפה עד כמה שאפשר, ומצד שני את הדבקות באמת עד כמה שאפשר. אבל לי נראה שהתורה בחרה בדרך אחרת בכדי לאזן בין הערכים. היא הציבה את התיאור של הסיפור בשפה נקייה, אך עם עקבות המאפשרים לעוקב למצוא את הסיפור האמיתי - המלוכלך.
יש רוע בעולם, אסור לעצום את העיניים מלראות אותו. אבל עלינו מוטלת האחריות לבנות לעצמנו עולם טוב וטהור. צריך לחפש את הדרך לאזן בין שני המרכיבים הסותרים האלה, התורה מציעה כלי איזון אחד. אפשר לחפש כלים נוספים, אבל המטרה - לאחוז במקל הזה בשני קצותיו - היא המטרה הראויה.