על הבושה

הבושה היא התרחשות פנימית, זר לא יבין את מסתריה. היא יכולה להתרחש בין אנשים קרובים, בחדרי חדרים. צריך לדעת לאתר אותה, לשים לה גבול וסייג ולעצור אותה

חדשות כיפה ד"ר משה מאיר 12/02/15 13:38 כג בשבט התשעה

על הבושה
משה מאיר, יחצ, צילום: משה מאיר, יחצ

בפרשתנו מופיעים הפסוקים, המהווים את הבסיס לדיני הנזיקין שבמשנה ובתלמוד:

וְכִייְרִיבֻןאֲנָשִׁים,וְהִכָּהאִישׁאֶתרֵעֵהוּבְּאֶבֶןאוֹבְאֶגְרֹףוְלֹאיָמוּתוְנָפַללְמִשְׁכָּב.

אִםיָקוּםוְהִתְהַלֵּךְבַּחוּץעַלמִשְׁעַנְתּוֹוְנִקָּההַמַּכֶּה,רַקשִׁבְתּוֹיִתֵּןוְרַפֹּאיְרַפֵּא.

על פי פשוטו של מקרא, הפוצע את חברו צריך לתת לו שבת - דמי ביטול מלאכה שנגרמה לו עקב הפציעה, וריפוי - דמי הרפואה הנדרשת לפצעו. על בסיס פסוק זה שנו חכמים במשנה:

החובלבחברוחייבעליומשוםחמשהדברים:בנזק,בצער,ברפוי,בשבתובבושת. [בבא קמא פרק ח' משנה א']

במשנה נוספו שלושה תשלומים: הנזק [אומדן הפחת בערך הכספי של האדם כתוצאה מהפגיעה], הצער [אומדן עלות הצער שגרמה הפגיעה] והבושת. חכמים כדרכם בנו בעזרת הדרשה מערך רחב יותר מפשוטו של מקרא. בואו ונמקד את ההתבוננות שלנו במרכיב החמישי - בבושת. אני בוחר להתמקד בו, מכיוון שהוא נראה לי המעניין ביותר. יש כאן ניסיון לכמת את הפגיעה הרגשית שנגרמה עם הפגיעה הגופנית. מהמשך המשנה עולה כי חכמים בנו את קומת הבושת על אדני פסוקים מספר דברים:

כִּייִנָּצוּאֲנָשִׁיםיַחְדָּואִישׁוְאָחִיו,וְקָרְבָהאֵשֶׁתהָאֶחָדלְהַצִּילאֶתאִישָׁהּמִיַּדמַכֵּהוּ,וְשָׁלְחָהיָדָהּוְהֶחֱזִיקָהבִּמְבֻשָׁיו.

וְקַצֹּתָהאֶתכַּפָּהּלֹאתָחוֹסעֵינֶךָ. [דברים כ"ה י"א - י"ב]

חכמים בדרכם היוצרת המירו את העונש הפיזי [הנורא] המתואר בפסוק בעונש ממוני, והעמידו אותו על הבושה שנגרמה לאיש שאישה אחזה במבושיו. מכאן ערכו הפשטה והכללה לתשלום בושת בכל פגיעה שמישהו פוגע באחר. משנה אחרת מפרטת את המקרים בהם מוטל תשלום בושת:

צרם באזנו,תלש בשערו,רקק והגיע בו רוקו,העביר טליתו ממנו,פרע ראש האישה בשוק - נותן ארבע מאות זוז.

זה הכלל:הכל לפי כבודו.

אמר רבי עקיבא:אפילו עניים שבישראל רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב. [שם משנה ו']

הבושה היא ערך יחסי, אותו מעשה גורם בושה שונה לאנשים שונים. המשנה מביאה מקרה מעניין, המוביל לעוד דיוק במושג הבושה:

ומעשהבאחדשפרעראשהאישהבשוק.

באתלפנירביעקיבא,וחייבוליתןלהארבעמאותזוז.

אמרלו:רבי,תןליזמן.

ונתןלוזמן.

שמרהעומדתעלפתחחצרה,ושבראתהכדבפניהובוכאיסרשמן.

גילתהאתראשהוהיתהמטפחתומנחתידהעלראשה.

העמידעליהעדים,ובאלפנירביעקיבא.

אמרלו:רבי,לזואנינותןארבעמאותזוז?!

אמרלו:לאאמרתכלום.

החובלבעצמו,אףעלפישאינורשאי- פטור.

אחריםשחבלובו- חייבין.

והקוצץנטיעותיו,אףעלפישאינורשאי - פטור.

אחריםשקצצואתנטיעותיו- חייבים.

אפשר להבין את המשנה באחת משתי דרכים: או - בושה ככל מרכיב נזק אחר, לאדם מותר לגרום אותה לעצמו, ולאחר אסור לגרום לו אותה. לכן, למרות שהאישה גרמה בושה לעצמה, האחר יהיה חייב על הבושה שגרם לה. או - רק אחר יכול לבייש את האדם, והאדם עצמו לא יכול לבייש את עמו. כמו שאחר יכול לדגדג אותי, ואני לא יכול לדגדג את עצמי. בואו ונתבונן על קטע קטן מהמשנה, ועל הפיתוח שלו בתלמוד:

'רקק והגיע בו הרוק',

אמר רב פפא: לא שנו אלא בו[רק אם הרוק פגע בגוף מוגדר כ'בושה'], אבל בבגדו - לא.

ויהיה כמו בייש בדברים[שלמרות שזאת פגיעה ברמה נמוכה יחסית לפגיעה גופנית, בכל זאת גם היא מוגדרת כפגיעה. כך תוגדר גם יריקה על הבגד כפגיעה ברמה נמוכה אך בכל זאת כפגיעה]?

אמרו במערב משמושל רבי יוסי בר אבין:זאת אומרת: ביישו בדברים פטור מכלום[ביוש בדברים כלל איננו פגיעה, וכך גם יריקה על הבגד איננה פגיעה]. [בבא קמא צ"א ע"א - בתרגום]

על פי סוגיה זו, פגיעה רגשית שיש בה גם פגיעה גופנית היא פגיעה. אך פגיעה רגשית מילולית איננה פגיעה. הקביעה הזאת איננה מתאימה לתחושה של מרבית בני האדם. רובנו חשים כי מילים יכולות לפגוע, ופגיעתם קשה לא פחות ואולי יותר מפגיעה שכרוכה במעשה. ואכן כך כותב אחד מחשובי הראשונים, הרא"ש, בהערותיו לסוגיה:

'אמרו במערב משמושל רבי יוסי בר אבין:זאת אומרת ביישו בדברים פטור'.

ונראה לי הטעם,משום שכתוב 'והחזיקה במבושיו'שמשמע שלא חייבה תורה אלא על בושת גופו.אבל בושת דברים או רקק על בגדו פטור.

ורב שרירא ז"ל כתב שאף על בושת דברים מנדים אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו.

ומסתבר שיותר בושת בדברים מבושת של חבלה,שאין דבר גדול כלשון הרע ודיבה שאדם מוציא על חברו.

הבושת נלמדה מפרשת החזקת המבושים, שם מדובר במעשה מבייש. למרות זאת, ובניגוד לגמרא, כותב הרא"ש בעקבות רב שרירא גאון שלא רק שגם בושת דברים היא היזק, אלא שהיא היזק גדול מבושת המעשה. הראיה היא מאיסור לשון הרע ואיסור הוצאת דיבה. אלה הם איסורי דיבור שאין בהם מעשה, ובכל זאת יש איסור ויש פגיעה. כנראה שהתלמוד עצמו חשב שאיסור לשון הרע ואיסור דיבה אינם קשורים לבושה. מה שאין כן הרא"ש שחיבר ביניהם. מעניין להתבונן בלשונו של הרא"ש כאשר הוא בא לא לפרש את הגמרא, אלא לפסוק הלכה. הוא אומר את אותם הדברים, ובכל זאת המנגינה שונה:

מה הדין למבייש חברו ברבים?

תשובה: חמשה דברים נאמרו בחובל.נזק, צער, רפוי, שבת, בושת, וכולן על ידי מעשה הם.

וכך שנו חז"ל (ב"ק צ"א): 'ביישו בדברים, פטור';

אמנם נהגו בכל מקומות מושבות ישראל לעשות תקנה וסייג לדבר, להטיל חכה בפי בעלי לשון, ולקנוס המבייש, הכל לפי העניין; וכן יעשו בית דין, בכל עניין לפי הראוי, הכל לפי המבייש והמתבייש.

[שאלות ותשובות הרא"ש כלל ק"א ט']

כאן אין הוא תולה את השינוי ברב שרירא גאון אלא במנהג ישראל. מטרת המנהג היא לסגור את פי בעלי הלשון - הטלת החכה היא שימת גזיר עץ בפיהם כך שלא יוכלו לדבר. הדיבור פוגע, ומבייש, יש לתקן ולהגן על אנשים מפני בושת הדברים.

הבושה היא התרחשות פנימית, זר לא יבין את מסתריה. היא יכולה להתרחש בין אנשים קרובים, בחדרי חדרים. רבים עוברים עליה לסדר היום, חיים חיים שלמים רוויי בושה. צריך לדעת לאתר אותה, לשים לה גבול וסייג ולעצור אותה. התורה לא איתרה את הבושה, חכמי התלמוד שמו לב להתרחשות אבל פטרו אותה בלא כלום. צריכים היו לקום אנשים רגישים כמו רב שרירא והרא"ש כדי להורות: מילים פוגעות, מילים מביישות. צריך לעצור את המביישים, לשים חכה בפיהם ולומר: זה לא, כך לא מדברים אל אדם.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן