לקראת סוף החלק המשפטי של פרשתנו, בפרק כ"ג מופיעים הפסוקים הבאים:
הנחיות משפטיות - "(ו) לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ:(ז) מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע:(ח) וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים: היחס לגר - (ט) וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
שבת הארץ ושבת בראשית - (י) וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:(יא) וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ:(יב) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר:
רבותינו ניסו להסביר את ההקשרים ונשתדל להוסיף על דבריהם.האלשיך הקדוש (הדיין וראש הישיבה בצפת) הסביר מדוע מצוות השמיטה מופיעה בפרשת משפטים, וז"ל: "הנה כללות האמור הוא אזהרה על הדיינים לדון דין אמת. אמר עתה כי בגלל הדבר הזה שש שנים תזרע וכו'. והוא כי הנה רעב בא לעולם על עוות הדין, לכן על משפט אמת יהיה שבע כי האדמה תתן כחה לנו. והוא כי לא תצטרך לזורעה שנה ולהובירה שנה למען תתן כחה פן תחלש על ידי זריעה שנה שנה, כי אם שש שנים זה אחר זה תזרע את ארצך ואספת את תבואתה. כלומר תבואתה שלה הנהוגה להוציא, שלא תהיה הולכת וחסרה כי תזרענה שש שנים זו אחר זו".
הרעיון של האלשיך הקדוש מבוסס על ההופעה של מצוות השמיטה בפרשת משפטים והקשר ביניהן. רעיון זה מבוסס על דברי המכילתא: "שש שנים תזרע שדך. רבי אליעזר אומר כשישראל עושין רצונו של מקום, הם עושין שמטה אחת בשבוע אחד, שנאמר שש שנים תזרע שדך, וכשישראל אין עושין רצונו של מקום, הם עושין ד' שמטין בשבוע אחד, הא כיצד, נרה שנה וזורעה שנה, נרה שנה וזורעה שנה, נמצאו שהן עושין ארבעה שמטין בשבוע אחד" (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דכספא פרשה כ).
לפי פרשנותו "עושין רצונו של מקום" פירושו דנים דין אמת.
ה"אור החיים" הקדוש במקום דורש את הסמיכות בין מצוות השמיטה לאיסור הלחץ על הגר ומסביר: "לומר כדי שלא תטעמו טעם גרות עוד על דרך אומרו (ויקרא כו לד) אז תרצה הארץ את שבתותיה..." כלומר הדרך למנוע מצב בו אנו נהיה ח"ו גרים מחוץ לארצנו הקדושה הוא באמצעות ההקפדה על מצוות השמיטה.
בעקבותיהם נסביר, בקיום מצוות השמיטה אנו שומטים ומפקירים את שדותנו ומבחינה מסויימת אנו הופכים להיות גרים, חסרי רכוש הנאלצים לקחת את מזונם מן ההפקר ולא ממעשה ידיהם ועמל עבודתם. הבנה זו עלולה לפגוע, ח"ו, בחשיבות ובהדגשה כי לכל אדם יש את הזכות לרכוש פרטי שאין לאדם אחר כל זכות בו. אם לאחר כל שש שנים מגיע זמן בו אין לכאורה רכוש פרטי, אולי זה לא כל כך נורא אם נקדים את המאוחר וכבר בשנה השישית נרשה לעצמנו להשתמש, ללא קבלת רשות, ברכוש הזולת? באה התורה ומדגישה, בין שני התיאורים של מעמד הר סיני מופיעה פרשת משפטים שעוסקת בחיוב להיזהר ברכושו של השני ובחיובה של החברה לדאוג למערכת משפטית שתבטיח זאת. עלייה רוחנית כמו זו שהושגה בהר סיני ומצוות שמשמעותן שהרוח היא העיקר ולא הרכוש, כמו מצוות השמיטה אינן סותרות, אלא משלימות, את החיוב היסודי של קיום מערכת משפטית שמטרתה הגנה על הרכוש הפרטי.
הבה נתפלל שנזכה לראות בקיומן של שתי מצוות אלה בהידורן.
הרב יוסף כרמל הוא ראש מכון ארץ חמדה המפעיל תוכנית לעיון בסוגיות השמיטה