בעת האחרונה, אנו עדים לקריסת השדרה הפיקודית של משטרת ישראל וזאת בשל תלונות לחשד של הטרדות של מפקדים בכירים במשטרת ישראל אל מול שוטרות, המשרתות תחת פיקודם.
מציאות זו גרמה לטלטלה כללית במשטרת ישראל, כשהתחושה היא, שזהו רק קצהו של מדרון מאוד חלקלק ולא רק בארגון של משטרת ישראל.
אמנם, נעשים ניסיונות אמיתיים ומהותיים למגר תופעה חמורה זו, אך נדמה לי, שהפתרונות שהוצעו עד עתה אינם מספקים.
נראה, כי פתרון מעשי ומשמעותי ניתן למצוא בפרשתינו, פרשת משפטים.
פרשת משפטים באה מיד לאחר מעמד הר סיני. בפשטות, התורה עוברת מפרשיית עשרת הדברות, כללי היסוד בתורת ישראל, אל פרטי הפרטים של הלכות רבות, עניינים יומיומיים, והלכות מעשיות, שכל יהודי מחוייב בהן.
פרשת משפטים פותחת בפסוק הבא: (פרק כ"א, פס' א'):
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"
במדרש רבה פרשה ל' סעיף ג', עוסק המדרש בשאלה, מדוע בחרה התורה לפתוח את פרשת משפטים בו' החיבור!
תשובת המדרש היא, כי בכל מקום שכתוב 'ואלה' - מוסיף על הראשונים, ובכל מקום שכתוב 'אלה' - פסל את הראשונים. יש לברר, א"כ, מהי מהותה של תוספת הוי"ו, הנזכרת כאן במילה 'ואלה' ומה באה פרשה זו להוסיף על קודמתה, פרשיית עשרת הדברות, המופיעה בפרשת יתרו?
הרב זווין זצ"ל, בספרו 'לתורה ולמועדים', מיטיב לבאר את תרומתה המשמעותית של האות וי"ו למילה 'ואלה', הפותחת את פרשת משפטים ובכך אף קושר בצורה נפלאה בין שתי הפרשיות.
בתחילת דבריו, מביא הרב זווין את דברי המכילתא בפרשת משפטים, א':
"ואלה המשפטים - רבי ישמעאל אומר: אלו מוסיפין על העליונים - מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני".
הרב זווין כותב בעניין זה: " משפטים הם חוקים המסדרים את היחסים שבין אדם לחבירו, ויחסים אלה מסודרים על ידי חוקים קבועים, גם אצל אומות העולם התרבותיות, אלא שההבדל בינינו לבינם הוא באות קטנה אחת, באות וי"ו, בוי"ו מוסיף על עניין ראשון, כלומר, אצלנו אף המשפטים שבין אדם לחבירו הם מסיני, צו השם, ואצלם הם חוקים נימוסיים והסכמים".
הרב קוק זצ"ל, בספרו אורות הקודש, עוסק בהבדל שבין המוסר הטבעי לבין המוסר האלוקי. אצל אומות העולם, קיימת מערכת חוקים, אשר מטרתה ליצור חברה מתוקנת, בעלת מוסר טבעי גבוה, מוסר, שמאחוריו עומד, לכאורה, היגיון צרוף.
ברם, החיסרון המרכזי במוסר הטבעי הוא, שהנורמות והקודים האתיים והמוסריים נקבעים ע"י בני אדם, ופרטיהם ודקדוקיהם אינם מקובלים על כל העולם באותה מידה ולכן, ישנה לפעמים פריצה של הקודים המוסריים הללו. ישנם אנשים או חברות מסויימות, המוצאים לעצמם כל מיני תירוצים, כדי להצדיק חריגה מהנורמות הללו.
למשל, גם אצל אומות העולם, קיימת הסכמה גורפת בדבר האיסור לרצוח. זהו צו מוסרי טבעי ומאוד ברור, לכאורה. אמנם, על אף קיומו של צו מוסרי זה, אנו מוצאים כי במדינות מסויימות, מופעל עונש המוות כנגד עבריינים כבדים ואילו במדינות אחרות - עונש המוות איננו קביל. המסקנה העולה מנתון זה היא, כי ההיגיון האנושי, באמות המידה המוסריות, הינו מאוד סובייקטיבי.
חיסרון נוסף בדרך המוסר הטבעי היא העובדה, שאכיפת החוקים או הנורמות המוסריות הללו נעשים בדרך כלל באמצעות ענישה. מציאות הענישה אמנם יוצרת פחד והרתעה מביצוע עבירות, אך מאידך גיסא, מביאה היא את האדם לבצע את המוטל עליו מתוך כפייה. דרך זו איננה מאפשרת לחנך את האדם להיות טוב מתוך רצון.
אמנם, בעם ישראל, הכללים האתיים, המוסריים והקודים של ההתנהגות בין אדם לחבירו, לא נקבעו על ידי בני האדם אלא ע"י הקב"ה. זהו צו אלוקי, למרות שבחלקו הגדול הינו הגיוני. מציאות זו איננה מותירה שום שיקול דעת בקביעת נורמות של התנהגות או קודים אתיים ומוסריים כלשהם.
הרב זווין מוכיח את דבריו ממה שאומר יתרו למשה (שמות י"ח, פס' ט"ז):
"כי יהיה להם דבר בא אלי, ושפטתי בין איש ובין רעהו, והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורותיו" - הווה אומר - המצוות שבין אדם לחבירו מבוססים על חוקי האלוקים ותורותיו, וזה מה שנותן להם את כוחם ויציבותם, ללא כל אפשרות לשינוי או שידרוג. לכן, לאחר שקיבלו בנ"י את עשרת הדברות בהר סיני מפי הגבורה, קיבלו הם אף את המשפטים מסיני- לא בשל היותם בהכרח הגיוניים ומוסריים אלא מפני שהם מסיני, ואז ורק אז - מובטחת נצחיותם.
כדי להמחיש את מהות ההבדל בין עם ישראל לבין שאר האומות בעניין נורמות המוסר, אני מבקש להביא את הסיפור הבא:
פעם אחת, בערב פסח, לאחר ביעור חמץ, יצא הצדיק ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לרחובה של עיר.
בהליכתו, פגש בגוי שהיה ידוע כמתעסק בסחורות מוברחות וגנובות. 'סלח לי', פנה ר' לוי יצחק אל הגוי: 'שמא יש לך מעט משי מובחר'? 'וודאי', ענה הגוי! 'יש לי משי מובחר מאיכות גבוהה, בכל כמות שתרצה'!
עזב ר' לוי יצחק את הגוי ופנה ליהודי פשוט, שעבר שם באותה שעה. 'סלח לי, שמא יש ברשותך מעט חמץ'?, שאלו ר' יצחק.
'חמץ'?!, נזעק היהודי בבהלה, 'חלילה לי, הרי ביערתי את הכול'!
נשא ר' לוי יצחק את עיניו לשמים ואמר:
"ריבונו של עולם! ראה נא! הנה הקיסר האדיר של רוסיה, המוקף בצבא אדיר של חיילים ופרשים, והוא ברוממותו אסר להבריח סחורות אל המדינה פנימה, ואף הכין בתי סוהר מיוחדים להעניש את העוברים על החוק, ואף על פי כן, ניתן בקלות להשיג סחורות מוברחות ברחובה של עיר...
ואתה, ריבונו של עולם, כתבת בתורתך פסוק אחד: "לא יראה לך חמץ", ללא חיילים ופרשים, וללא שומרים, בהגיע זמן ביעור חמץ, לא ניתן למצוא אף פירור אחד....".
מי כעמך ישראל?!...
מן הדברים הללו עולה, כי בפרשת משפטים, כאשר התורה מתחילה לעסוק בפרטי המצוות, אנו למדים, כי קיים קשר הדוק ומשמעותי בין קיום כללי המצוות, המוזכרות בעשרת הדברות בפרשת 'יתרו', לבין המצוות הפרטניות, המוזכרות בפרשת 'משפטים'. כשם שהעקרונות, המופיעים בעשרת הדברות, מקורם בצו אלוקי, שניתן ע"י הקב"ה ומחייב באופן מוחלט, כך גם פרטי המצוות הינם צו אלוקי מחייב, אשר איננו נתון לשינויים או לשיקול דעת אנושי כלשהו.
נמצא א"כ, כי הפתרון המעשי הטוב ביותר כדי למגר את תופעת ההטרדות במשטרה ובכל מקום אחר הוא להבין, כי כאשר אנו עוסקים בנורמות חברתיות או קודים מוסריים, הנוגעים בקשר שבין איש לבין אישה - הגבולות מאוד ברורים. ההלכה יורדת עד לפרטים הקטנים ביותר ומצווה על התרחקות מאוד ברורה בין המינים. התרחקות זו הינה צו אלוקי ברור ומובטח לנו, שאם נלך על פיו - לא נעמוד בפני מצב מוסרי כל כך שפל וירוד.
לאורך הדורות, קמו אנשים שונים, אשר ניסו לנתק בין המצוות שהוזכרו במעמד הר סיני, הווה אומר, עשרת הדברות, לבין המצוות שהוזכרו לאחר מכן בפרשת 'משפטים'. ו' החיבור באה להכחיש רעיון זה וללמד, כי כל המצוות המופיעות בתורה, על פרטיהן ודקדוקיהן, ניתנו בסיני וכך עלינו להתייחס אליהן.
ו' קטנה, הקושרת בין פרשת יתרו לבין פרשת משפטים, בין העקרונות של עשרת הדברות לבין פרטי המצוות היא שעושה את ההבדל בין עם ישראל לבין שאר האומות. בעוד שאצל אומות העולם, פרטי הקודים המוסריים והנורמות החברתיות נקבעים ע"י בני אדם ונתונים לשיקול דעת אנושי, הרי שבעם ישראל, פרטי המצווה הינם צו אלוקי מוחלט.
הכותב הוא ראש אולפנת בני עקיבא צפירה