"כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור" (כב, ו). מילים אלה פותחות את פרשת ארבעת השומרים, ומכאן מתגלגלת מסכת של אפשרויות הנוגעות למה שעלול להתרחש לחפץ הנמצא בבית השומר. הוא עלול להיגנב משם, או להישבר . אם הוא בעל חיים הוא עלול גם להיטרף, בכל המקרים הללו קובעת התורה את מידת אחריותו של השומר למה שקרה. והנה, לא רק מאורעות שאינם בשליטת השומר ישנם ברשימה זו, בולט בה גם החשש שהשומר יתן עינו בפיקדון ויבקש 'לשלוח בו יד', כלומר, לטעון שהוא שלו ובבעלותו. "אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ".
במשנה ובגמרא מתקיים דיון על מקרים של שליחת יד בפיקדון על ידי השומר, ועל רמת האחריות כלפי הפקדון. האם שומר ששלח יד בפקדון שנמסר לו דינו דומה לזה של גנב או לא. האם השומר יהיה חייב להשיב את ערך הפקדון כשערכו פחת בינתים (בית שמאי אומרים: ילקה בחסר וביתר). הדיון הזה נובע מן העובדה ששליחת היד – אותו הרגע שבו גמלה ההחלטה שלא להשיב את הפיקדון, הוא רגע נסתר וסמוי מן העין. מאחר והחפץ כבר נמצא בידי השומר, והוא ניתן לו ברצון על ידי הבעלים אין כאן רגע ממשי של גניבה, אלא רגע של מחשבה, של שינוי תודעה. אמנם נחלקו בית שמאי ובית הלל אם די במחשבה לשלוח יד (בית שמאי) כדי לחייבו, או שיש לעשות מעשה מוחשי של שימוש בחפץ המופקד (בית הלל) (משנה בבא מציעא, ג, יב). אך בגמרא היטשטשו ההבדלים בין בית שמאי ובית הלל (בבא מציעא, מד, א). וכדברי שמואל בגמרא: "לא נטל נטל ממש, אלא כיוון שהגביהה ליטול אף על פי שלא נטל". אולם, אם מצמצמים את המעשה הנדרש להגבהה בלבד, הרי זה כמעט כמחשבה. שכן, אם לדוגמה הפקיד אדם אצל חבירו חבית, הגבהתו אותה לא מעידה בהכרח על 'שליחת יד' אלא לעיתים נעשית הגבהה זו לצורך שמירה על החבית עצמה. בסופו של דבר יוצא שגם לפי בית הלל שליחת יד תלויה בתנועה הנפשית הקלה הפנימית והנסתרת. אמנם מדובר בהחלטה שבשלה לכלל מעשה, אך זהו מעשה שיכול להיראות תמים לחלוטין וניתן גם לחפות עליו בהבעת חוסר הבנה ובפליאה על עצם האשמה.
המושג "לשלוח יד" מופיע בתורה לראשונה כשאדם הראשון חוטא ומגורש מגן עדן. התירוץ לגירושו של אדם הראשון הוא "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים" (ג, כב). אכן, האדם הובא לגן עדן לעובדה ולשומרה. מהקשר בין 'שליחת היד' בפרשת בראשית, לשליחת היד בפרשת משפטים ניתן להבין שהקב"ה התייחס לאדם הראשון כאל שומר על פיקדון שהופקד בידו, כך מפרשת עבורנו פרשת משפטים את פרשת בראשית. באבות דר' נתן מתואר חטא אדם הראשון כחטא שיסודו אכן בתנועה הנפשית של בגידה והפרת אמונו של המפקיד:
רבי אומר למה היתה חוה דומה באותה שעה?
למלך שנשא אישה והשליטה על הכסף ועל הזהב ועל כל מה שיש לו
ואמר הרי כל שלי בידך חוץ מן החבית הזו...
שלחה ידה ופתחה את החבית (אבות דר' נתן נוסחא ב, פ"א)
בשיח הרבני ביחס להונו של האדם רווח מאוד מושג קבלת הפיקדון. חכמים ביקשו לכבד את העשירים כיוון שעושרם הוא אות לכך שהקב"ה בחר בהם להפקיד בידם אוצרות רבים.
זכה אדם ונעשה לבעל פקדון
סימן הוא לו שהקדוש ברוך הוא נתן בו אמונו
(ראו: הלל בן ששון, הגות והנהגה, עמ' 75-89 והציטוטים שהובאו שם).
כמובן, שההתייחסות לעושר כאל פיקדון לא רק שיוצרת חובה לעם לכבד את עשיריו, אלא גם מטילה על העשירים חובה לפזר מהונם לצדקה.
תודעת ה"פיקדון" מצויה גם ביחס לילדים שלנו. כשמלאך ה' אומר לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער" הוא משתמש בצירוף שליחת יד – כבפיקדון. וכשברוריה אשת ר' מאיר מבקשת לבשר לר' מאיר בעלה על מות ילדיהם היא מספרת לו שבעל הפקדון בא וביקש לקבל לידיו את הפקדון. התודעה של קבלת פקדון קיימת ביחס לגופנו עליו צווינו לשמור "ונשמרתם...". והיא מצויה גם ביחס לנשמה המופקדת בידינו "נשמה שנתת בי טהורה היא... ואתה עתיד ליטלה ממני".
בסוגיית שמירה על הנפש כפקדון שהפקיד בידינו אדון העולם מפלפל אור החיים לפרשתנו (פס' יד), גם ר' אלימלך מליז'נסק כתב על הקשר בין פרשת השומרים לשמירת הנשמה, הוא פותח במשנה העוסקת במי ששולח יד בפקדון ומפרשה על דרך המוסר, כדבריו:
על דרך המוסר נראה לפרשה,
דהנה הנשמה נקרא פקדון שנתן השם יתברך לאדם שישמור אותה ולא יפגום אותה חלילה:
וזהו השולח יד בפקדון,
שאם חס וחלילה שלח ידו בפקדון היא הנשמה הקדושה אשר הפקד אתו
שפגם בה חלילה (נועם אלימלך, הוספות ליקוטי שושנה)
התודעה של היות שומרים על פקדון והנגזר ממנו: האיסור לשלוח בו יד, החובה להגן עליו, היא תודעה מאוד בסיסית ויסודית בחיים שלנו והיא אמורה לעצב את דרך החיים שלנו. את היחס שלנו לעצמנו, לחיינו, לילדינו, לממוננו ולעולם כולו. המשמעות היא, שיש להיזהר זהירות גדולה שלא לקלקל. גם ביחס שלנו לעצמנו, גם ביחס שלנו לילדינו, כל אמירה, כל העדר תשומת לב והסחת הדעת מן הפיקדון הם שמירה שלא כדרך השומרים.