בפרשת מקץ, מגיעה לשיא זהותו של יוסף כ'בעל החלומות'[1]. אחרי שחלם שני חלומות לאחיו, אחרי שפתר חלום לשר המשקים וחלום לשר האופים, הוא נקרא לפתור את שני חלומותיו של פרעה. מושג ה'חלום', שייך בתודעתנו לעולם פנימי עשיר. 'בעל החלומות' מצטייר לנו כאדם לא מעשי. הדימוי מתחזק על ידי קריאת ההפתעה של פרעה: 'הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ?!'[2] איש הרוח, איש רוח אלוהים, הוא אדם שראשו בעולם האחר. כאשר פרעה מוסיף את המסקנה הניהולית שלו, מתעוררת מבוכה: 'אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת, אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ. אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי, וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי, רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ.'[3] עדיין אפשר לחשוב כי מדובר במנהיג רוחני, בזה המכריע הכרעות ערכיות שעל פיהן פועל המנהיג המדיני. אולי זאת הסיבה שפרעה חוזר על דבריו באופן אחר: 'וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם'.[4] ומי שעדיין לא הבין, באה המציאות וטופחת על פניו. יוסף מתגלה כמנהיג ארצי, כמי שמכין תכנית כלכלית מהפכנית למצרים. מה קורה כאן? אין כאן רצף של אישיות. בעל החלומות הרומנטי, הופך להיות איש כספים ומנהל דגול. זה אפילו לא דומה לסיפור של דוד. דוד, הרומנטיקן, איש הנגינה, המשורר, הופך להיות מלך. אבל המלכות שלו יש בה גוון רומנטי. לא שמענו על דוד כבנקאי, או כאיש כוח אדם מחונן. מה שאין כן יוסף. מה הסוד? מה החמצנו?
ישנה הנחת עבודה של התורה ביחס לחלום, השונה לחלוטין מהיחס המודרני אליו. בעולם המודרני, במיוחד זה הבתר פרוידיאני, החלום הוא שיקוף של העולם הפנימי. התורה, ובמיוחד ספר בראשית, רואה את החלום כשיקוף של העולם החיצוני. ייחודו של 'בעל החלומות' בעולם המודרני, הוא היותו בעל נפש רגישה המטיבה לבטא עצמה בחלומותיה. ייחודו של פותר החלומות בעולם המודרני, הוא הבנתו העמוקה את נפש האדם. ייחודו של 'בעל החלומות' בתורה, היא יכולתו של החולם לראות את המציאות החיצונית העתידית, זאת הנסתרת ממרבית בני האדם. ייחודו של פותר החלומות בתורה, היא היכולת לראות את המציאות העתידית החיצונית הבאה לידי ביטוי בחלום. החלום בעולם המודרני, שייך לשדה הרומנטי, האנטי תבוני, המרוכז באני. החלום בתורה בספר בראשית, הוא הרחבת התודעה התבונית לכדי ראיית העתיד. מכאן שהסיפור בתורה הוא קוהרנטי, אישיותו של יוסף שומרת על רצף. מתחילה ועד סוף מדובר באיש תבונה רציונאלי, אדם בעל מעוף שהגיונו מקיף לא רק את ההווה אלא גם את העתיד.
האם יש פשר קיומי בדמותו של יוסף לאדם המודרני? הפשר הזה קיים בשני רבדים. האחד - בהצבת דמות מופת של מנהיג מעשי בעל חזון. יוסף הוא אדם בעל יכולות אינטלקטואליות גבוהות מהרגיל, הבאות לידי ביטוי בפענוח החלומות. יכולת הפשטה - לראות בשלושה שריגי ענבים סמל של שלושה ימים, יכולת האחדה - הפיכת שני החלומות של פרעה לחלום אחד על הפשטה והתלכדות. מעבר לאלה, היכולת לזהות בעיה - שנות הרעב, וגיבוש פתרון מבריק לה - כניסת האוכל בשנות השבע. היכולת להפוך פתרון תיאורטי לשיטה מעשית יישומית. המעבר לשלב הבא - קניית האדמות והאנשים, מעבר המורה על חשיבה דינאמית וגם... על אכזריות המביאה ליכולות מדינאיות למרות הפרובלמטיקה הכרוכה בה.
הרובד השני, קשור לאלטרנטיבה לתמונת החלום המודרנית. תמונת החלום המודרנית היא חלק ממהלך של קריסת העולם החיצוני אל תוך העולם הפנימי. המהלך הזה מתרחש באפיקים שונים, המתכנסים לגל צונמי גדול. באפיק הפילוסופי, אפשר לראות את דקארט מסמן את ראשיתו. דקארט התמודד עם הספקנות, ומצא נקודת וודאות אחת ויחידה - 'אני חושב לכן אני קיים'. הוודאות היא בעולם הפנימי, ולא בעולם החיצוני. יכול להיות שאין עולם חיצוני, שאני חולם את המראות הניצבים לפני בתודעתי. יכול להיות ששד מתעתע יוצר אותם, אבל מה שברור - עולמי הפנימי חי וקיים. קאנט המשיך את המהלך, הורה כי מה שחשבנו שהוא העולם החיצוני איננו אלא היטל התודעה שלנו על הדבר כפי שהוא לעצמו. שוב - העולם הניבט לנו איננו העולם החיצוני, אלא 'חלום' התודעה הפנימית שלנו. התנועה הרומנטית הפכה תובנות פילוסופיות אלה לאופנים אומנותיים וקיומיים של תמונת עולם. כל אלה התעצמו והפכו בימינו אנו לתרבות שלימה המעצימה את האני ופורמת את חיבוריו ואת המחויבויות שלו לאחר, לקהילה לעם ולמדינה.
גם העולם הדתי עובר תהליך שכזה. בספרו 'מדיטציה יהודית' סוקר תומר פרסיקו את התפתחותן של פרקטיקות רוחניות ביהדות. זהו אחד הספרים העצובים שקראתי. החוויה הדתית הקדומה, כל מהותה היתה היפתחות האדם לאחר האלוהי. בעולם המודרני - על פי סקירתו הטובה של תומר - הופכות הפרקטיקות להאזנה קשובה של האדם לעצמו. האלוהי נמצא בפנימי, מתלכד אתו. האדם מחפש את עצמו, לא מתעניין באשר מעבר לו. מנקודת מבטי, כל אלה מצטרפות לכדי תרבות אגוצנטרית, סימלה המובהק הוא צילום ה'סלפי'. האדם מצלם את עצמו, מתעניין בעצמו. הוא רואה ערך במימוש העצמי, הקרבה למען האחרים נתפשת על ידו כפתולוגיה. אל מול אלה ניצב יוסף, האיש שחלומותיו בוקעים אל מעבר לעצמו. על אפה ועל חמתה של המודרניות, הוא טוען כי העולם הפנימי שלנו מחובר לעולם החיצוני. יוסף מונע מכח עולמו הפנימי, ופועל בעולם החיצוני. אותו הוא רוצה לשנות, אותו הוא רוצה לתקן. אפשר לבקר אותו - האם התיקון שלו הוא תיקון או שבר, אפשר לתהות האם השינוי שהוא מוביל הוא טוב או רע. אבל אי אפשר לקחת ממנו את המחויבות העמוקה - לפעול ולתקן את העולם החיצוני. בתקופה כתקופתנו, חושב שיהיה מי שישא את הקול: יש עולם חיצוני, ואני מחויב לנסות ולשפר אותו.