התשובה- תתחילו להקשיב

"אשמים אנחנו": הגעתם של האחים למצרים מביאה עמה את תחילתו של תהליך חזרתם בתשובה, ומזמנת לנו את אחד מכללי היסוד של המשפט העברי – הצורך לשמוע ולהקשיב האחד לשני

חדשות כיפה עו"ד תמר אודרברג 29/12/16 17:20 כט בכסלו התשעז

התשובה- תתחילו להקשיב
Shutterstock, צילום: Shutterstock

רעב כבד קיים בארץ כנען. האחים יורדים לארץ מצרים ופונים בבקשת סיוע לשר מצרי - שאנו מכירים כיוסף. יוסף, אחיהם הלא מוכר, מיד הכירם והחליט להתנכר להם: "מרגלים אתם" (בראשית מ"ב, ט'), והשליכם לכלא תוך הצבת תנאי - אם אינכם מרגלים, "את אחיכם הקטן תביאו אלי ויאמנו דבריכם ולא תמותו"..(בראשית מ"ב, כ'). מתחבטים האחים ביניהם, מה חטאנו שנפלה עלינו הצרה הזו ומסקנתם: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" (בראשית מ"ב, כ"א).

אמירה זו של האחים מתחילה למעשה את הליך חזרתם בתשובה. שלב ראשון של הליך התשובה הוא הווידוי - "אשמים אנחנו על אחינו". באופן טבעי היינו מצפים שהמשך הפסוק יהיה אשמים אנחנו שביקשנו להרגו; "אשמים אנחנו שזרקנו אותו לבור" או "אשמים אנחנו שמכרנו אותו". אך לא. הכתוב אומר: "אשמים אנחנו שראינו את צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו", דהיינו: אחינו בכה, התחנן, דיבר ואנחנו לא שמענו. ההתעלמות מזעקותיו קשה יותר מהמעשה עצמו.

ומפרש הרמב"ן: אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו - חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו. והרי לא שמענו קודם שיוסף התחנן על נפשו. וממשיך הרמב"ן ומפרש: "הכתוב לא סיפר זה שם, או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות, או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם. או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר".

וכן נאמר בבראשית רבה פרשה צא סימן ח :"אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו" - ר' לוי בשם רבי יוחנן בן שלה: אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה, היה רואה את אחיו מוכרים אותו והוא שותק? אלא מלמד שהיה מתחבט לפני רגליו של כל אחד ואחד, כדי שיתמלאו עליו רחמים ולא נתמלאו. זאת אומרת, יש טעמים לכך שהכתוב לא הרחיב בדבר תחנוניו ובכיו של יוסף, אבל ברור לכל כי הוא זעק לרחמים ועזרה וכי כל אדם במצבו היה זועק לכך.

איזה חשיבות יש לה לאותה "שמיעה" אותה לא שמעו האחים שבגינה באה עליהם "הצרה הזאת"? עיון בתנ"ך מלמד כי שמיעה משמעה להאזין בתשומת לב, והדוגמאות לכך הן רבות- "מֵשִׁיב דָּבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע - אִוֶּלֶת הִיא לוֹ וכְלִמָּה" (משלי י"ח, י"ג), שלמה המלך מבקש מה' שייתן לו "לב שומע לשפוט את עמך, להבין בין טוב לרע". טרם כניסת בני ישראל לארץ אומר להם משה: "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק" (דברים א,טו), כדי שניסיון בניית הארץ יצליח, אומר משה לבני ישראל - תניחו בתשתית חברתכם את ה"שמוע בין אחיכם", כלומר תחנכו את עצמכם לשמוע ולהקשיב אחד לשני, כי זהו דבר חיוני לבניית חברה מתוקנת. כלל זה הינו אחד מכללי היסוד של המשפט העברי.

התורה מלמדת אותנו כי עלינו להאזין בתשומת לב לאחר ולהקשיב באופן שנקלוט ונפנים את הנאמר, מבלי שהדברים יעברו לידינו או יכנסו "מאוזן אחת ויצאו מהאוזן השניה". גם במציאות חיינו, לפעמים הכי נוח לא לשמוע, אבל האחים מלמדים אותנו שלא זו הדרך. זה קורה בביתנו הפרטי - אם הילד שלנו בוכה, נשמע את בכיו ונשאל מה קרה. אך גם במרחב הציבורי - אל לנו להתעלם ועלינו להיות קשובים. אם אישה מתלוננת כי נפגעה מינית עלינו לעצור ולשמוע. אם קמה מחאה של חקלאים, עלינו לשמוע על מה מחאתם. הפגנה של אנשים בעלי מוגבלויות, מטרתה שישמעו את שיש להם לומר. וודאי שהדוגמאות הן עוד רבות. על מנת לקיים חברה תקינה, עלינו להיות קשובים ולשמוע באמת את זעקת האחר מבלי שתחלוף לידינו, זאת על מנת שלא נמצא את עצמינו בוכים אחר כך "אשמים אנחנו".

הכותבת היא עורכת דין בארגון "יד לאישה", המעניק ייעוץ וייצוג משפטי לעגונות ומסורבות גט, מבית אור תורה סטון

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן