אחת התופעות הבולטות במציאות ימינו היא נטיית ההמון לשפוט אנשים לא בבית המשפט אלא בכיכר העיר, בבית דין שדה, מבלי לברר וללבן את העובדות לאשורן, בהיעדר סדר דין ראוי ותוך פגיעה במיצוי זכויות הנאשם.
עד כדי כך, שכאשר לסוף מגיעים הנאשמים (אם הם מגיעים) לבית הדין או לבית המשפט, דינם כבר "הוכרע" וקשה להם ביותר, אם לא בלתי אפשרי, לנהל משפט הוגן שבו יוכלו הדיינים-השופטים להשתכנע, בלב פתוח ובנפש חפצה, ללא משוא פנים ודעה קדומה, בצדקת טענותיהם.
אחד הפסוקים שעניינם בפרשת ערי המקלט (במדבר לה), מדגיש את חובת העדה להעמיד את הרוצח בשגגה ל"משפט", ולא להסתפק בשפיטתו ב"בית דין שדה", נטול דיינים ועדים, באמצעות הריגתו בידי גואל הדם: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן. וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט". לאמור: גם אם ברור לכל שאכן "רוצח" הוא, אין זה ראוי להמיתו קודם שיעמוד בדין. חובה זו מודגשת גם בדברי יהושע לעם (יהושע כ, ו).
חובה זו, לדקדק בכל פרט, עד כדי קוצו של יו"ד בסדרי הדין, נראית לעתים כמעשה טרחני בעיני מי שאינו מצוי בהלכות משפט והליכותיו. אכן, גם כאשר אשמת הנאשם ברורה על פניה, יש להדר ולדקדק בכל הלכות סדר הדין, שלא תיפגענה זכויותיו ויצא משפטו מעוקל. נקודה זו מודגשת גם בהמשכה של פרשה (לה, כט-ל): "וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם. כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת".
לכאורה, הדגשה זו מיותרת היא, שהרי ידענו זה כבר שבדין תורה רק "על פי שני עדים יקום דבר". אכן, מדגיש החזקוני על אתר, היה עולה על דעתנו לומר שהואיל ועונש דין נפשות חמור, יהא גם עד אחד נאמן בו, קא משמע לן שגם בדיני נפשות החמורים, ואולי דווקא בהם, יש לדקדק בדיני הראיות כחוט השערה, ולא להרשיע אדם שלא על פי דיני הראיות.
הדין היהודי מחייב שרק "על פי שני עדים יקום דבר", ועליו נוספה חובת התראה והדרישה לכשרות העדים. ולא אחת, גם אם מבחינה עובדתית ברור לכל שפלוני עבר עבירה, מבחינה משפטית לא ניתן להרשיעו בדין אלא בהתקיים כל דיני העדות הכשרה.
פער זה, שבין האמת ה"עובדתית" לאמת ה"משפטית" מעורר לא אחת ספקות ותהיות בדבר הפער שבין ה"צדק" וה"משפט". כך, למשל, כאשר רוצח או עבריין אחר יוצא זכאי בדינו ומשוחרר לחופשי רק בשל היעדר ראיות מספיקות, או שימוש בראיות פסולות, כגון עדות שמיעה או האזנת סתר, שאינן קבילות בבית המשפט. ולהפך: לעתים יוצא אדם חייב בדינו בבית הדין על אף שמבחינה עובדתית הוא משוכנע, ואחרים עמו, כי לא היו דברים מעולם.
מתח זה זכה לביטוי יפה בדברי המשנה לנשיא בית המשפט העליון, פרופ מנחם אֵלון, שעמד על הפער המתגלה לעתים קרובות בין ה"אמת העובדתית" ל"אמת המשפטית": "ההגדרות המקובלות במערכת המשפטית בדבר קיומה של עבירה פלונית או אלמונית, ומתוך כך הנורמות של אשם וזכאי במערכת זו, אינן עולות תמיד בקנה אחד עם ההגדרות והנורמות הנקוטות שלא במסגרת המערכת המשפטית... יודעת היא מערכת המשפט ומודע הוא השופט כי נקודות המוצא, דרכי הבירור, מהותן של נורמות וכללי ההכרעה בעולם המשפט ומלאכת השיפוט שונות הן מאלה שבחקר העובדתי-ההיסטורי, ומתוך כך יודעים ומודעים הם כי יש ומסקנות ו"אמיתות" שונות יעלו בידי כל אחד מהם. אמנם כן, המערכת המשפטית משתדלת היא להתאים, ככל האפשר, את עקרונותיה לאמת שבמציאות, והרשות השיפוטית מיישמת את דרכי בירורה כדי להגיע במידה מרבית לבירורה של האמת העובדתית. ומבחינת עצם מהותה של המערכת המשפטית, אף אם קורה ובמקרה מסוים טעות בידה, עדיין הכרעתה בבחינת "אמת" משפטית היא, וגדול כוחה של זו - מבחינת הכרת תוקפה שעל ידי מערכת המשפט ומבחינת כוחה המחייב - אף מן "האמת" המדעית העולה בידי איש מדע מבחינת תקפה של זו בעולמו הוא. שזו הראשונה תקפה ומחייבת היא אף אם ברור שבטעות יסודה כל עוד לא שונתה כדין במסגרת המערכת המשפטית, לעומת האחרונה שמשנתגלתה טעותה בטלה היא מאליה. משמדובר על בירור האמת בעולמה של מערכת המשפט, אין כוונתנו אלא לבירור האמת, במידה שניתן להגיע לחקרה על-פי הנורמות המהותיות והכללים הפרוצדוראליים שבאותה מערכת משפט, שבמסגרתה מתקיים הבירור המשפטי. [בג"צ 152/82 דניאל אלון נ ממשלת ישראל, פ"ד לו(4)470]
אכן, הדיוק והדקדוק בדיני הראיות עשוי להוציא רוצחים ועבריינים רבים אחרים לחופשי , עד כדי זילות מעשיהם. לפיכך, סמכה תורה איסור נוסף לאיסור ההרשעה על פי עד אחד, ותכליתו: "ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות, כי מות יומת". לאמור: אסור לה להקפדה על סדר הדין ודיני הראיות שתביא לזילות חומרת מעשהו של הרוצח. וכמאמרו המופלא של רבנו משה בן מימון (הלכות רוצח ושמירת הנפש א, ד): "מוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח. ואפילו נתן כל ממון שבעולם, ואפילו רצה גואל הדם לפוטרו, שאין נפשו של זה הנהרג קניין גואל הדם אלא קניין הקב"ה, שנאמר ולא תקחו כופר לנפש רוצח, ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים, שנאמר ולא תחניפו את הארץ, כי הדם הוא יחניף את הארץ".