מחשבה, דיבור ומעשה

וידבר משה אל-ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ד': איש כי-ידר נדר לד' או-השבע שבעה לאסר אסר על-נפשו לא יחל דברו ככל- היצא מפיו יעשה:

(במדבר פרק ל' ב-ג)

אלה המצות והמשפטים אשר צוה ד' ביד-משה אל-בני ישראל בערבת מואב על ירדן ירחו: (במדבר פרק לו יג)

אנחנו מסיימים השבוע את ספר במדבר בקריאת שתי הפרשיות מטות ומסעי שהן מחוברות כברוב השנים. הפרשה הראשונה עוסקת בענין מיוחד במינו והוא היכולת הנתנת לאדם להרחיב את הבחינה של התורה להתחייבות שהוא בעצמו מטיל על עצמו, בעוד שהפרשה האחרונה מסתיימת באיזכור "המצות והמשפטים אשר צוה ד'". והיות וגם הנדרים במשמע, הרי שאם לא הותרו הם מקבלים מימד כאילו ד' צוה אותם בצוותו שלא יחל האדם את דברו.

הדיבור הוא המגלה את מהותו הפנימית של האדם. ביצירתו כתוב "ויהי האדם לנפש חיה" ואונקלוס תרגם "לרוח ממללא". כשהאדם נודר ואינו מקיים משתווה הדבר לביטול יחודיותו כחי המדבר דוקא וכאילו נכנס פירוד בין בחינת החי לבחינת המדבר.

בקבלת נדר, פועל האדם כמבטא בחינה נסתרת של רצונו של הקב"ה על ידי כח הדיבור שהוא ית' שם בתוכו. גילוי הרצון על ידי הדיבור הוא גם הדרך אשר בה הקב"ה מתנהג עם עולמו. אין לנו אפשרות לדעת מה הוא רצונו של הקב"ה אלא בהתייחסותנו לדיבורו. לכן מתחילה הפרשה ב"זה הדבר אשר צוה ד'". דבר ד' כפשוטו הוא מצוה. ומצוות ד' הן המאפשרות לנו לקיים את רצונו והרצון הראשוני שמתגלה בתורה הינו המטרה אשר בשבילה נברא האדם: להצליח להיות נפש חיה. כאילו המילים "ויהי האדם לנפש חיה" מגלות לנו את הסתר מחשבת ד' והמצות באות בהמשך להסביר איך משיגים את המטרה.

זאת גם הסיבה לכך שלא נתנה התורה מלכתחילה לאנושות כולה. היא נתנת למי שמופיע בהסתוריה כמעוניין באותה המטרה, כמוכן לקבל על עצמו את המשימה, כמועמד להיות נפש חיה. זאת גם הסיבה לכך שכל התורה מתייחסת לאדם בתור מי שמצווה בלשון "נפש": "נפש כי תחטא". החטא הוא תמיד נגד הבחינה הזאת המראה על אחריותו של האדם על מעשיו. נפש איננה עוד מילה נרדפת לומר "אדם". או ליתר דיוק, בתור מילה נרדפת בין כל המילים המייצגות את הישות המיוחדת הזאת שנקראת אדם, איש, אנוש, וכד', הנפש היא מייצגת את האדם בתור מי שמסוגל לומר אני - היינו לדבר על עצמו לא בגוף שלישי אלא בגוף ראשון.

היכולת לומר אני היא שלב מכריע בהתפתחותו של הילד. בשלבים הראשונים אשר בהם הוא לומד לשלוט על כלי הדיבור, הילד מתייחס אל עצמו כאל "זר"; הוא כביכול אינו נוכח יחד עם עצמו. הוא קורא לעצמו בשמו. באותם השלבים הוא גם אינו מזהה לגמרי את הקשר בינו לבין גופו ואיבריו. כאילו יש לאיברים "חיים עצמיים" והם פועלים ברשות עצמם ללא קשר עם מערכת שליטה מרכזית שהאיברים אינם אלא שלוחותיה. אמירת "אני" הוא הישג אדיר של איחוד כל הבחינות המורכבות האלו תחת מסגרת אחת המשלבת ביחד את הגוף ואת הנשמה, את האיברים ככלים ואת הרצון כשליט. באומרו "אני" הופך הילד בפעם הראשונה כיצור מסוגל למוסריות שהיא פשוטו כמשמעו קבלת אחריות על ההתנהגות והמעשים.

באותו השלב חלה גם מהפכה נוספת. המאמץ שהיה דרוש כדי להגיע ל"אני" מקביל גם להתפתחות מנגנוני הקישור בין המחשבה והדיבור. על אף שהיה רצוי להתבטא כאן ביתר זהירות, אפשר לומר במידת מה שאין הילד משקר עד שאינו יודע לומר "אני", כי עד אז אין עדיין הבחנה ברורה בין ה"אני" והעולם והסביבה. לומר "אני" אם כן, זה לבטא גם יחד את ההפרדה ביני לבין העולם והקשר ביניהם. וכשישנה החלשה של השליטה על ההתנהגות, היינו על היחס ביני לבין רצוני, כביכול, בחינת הדיבור היא אשר יכולה להחזיר לי את ריבונותי על עצמי על ידי הנדר. וכל עוד שלא יצאו הדברים מן הפה אין להם עדין תוקף של ממש כי אין המחשבות שייכות לעולם של המציאות האובייקטיבית. התחייבותי לעצמי להיותי נפש חיה מתבטאת דוקא דרך הנדר שהוא נקודת המעבר בין הבחינה של אינו מצווה ועושה לבחינה של מצווה ועושה, נקודת הקשר ביני לבין יוצרי שנתן באדם את הסגולה להיות לו לבן שיחו.