שורת הפתיחה המיוחדת של פרשתנו מרמזת על פרשיה חשובה במיוחד, "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'". זו אינה פניה רגילה אל כלל ישראל, אלא דרישה מיוחדת קודם כל בפני ראשי המטות. נשיאי השבטים, הנהגת העם, נדרשים אל קדמת הבמה. הפרשיה אותה מלמד משה היא פרשת נדרים. עיקרה של הפרשה הוא הקביעה כי אדם הנודר לעשות או שלא לעשות דבר מה, מוכרח לקיים את נדרו ואינו יכול לחזור בו מהתחייבותו אלא באמצעות כללי הפרה ברורים וידועים.
הלכות נדרים, כמו גם הפרשיה עצמה, מלאות פרטים שאף זיכו אותן במסכת משנה משלהן. ישנו עיסוק רב, החל בחז"ל וכלה בפוסקים, בפרטי הפרטים של כל מילה והכוונה של כל שורש. אך לפני שצוללים אל הפרטים יש להביט על פרשת הנדרים ממעוף הציפור.
עצם הרעיון שמאפשרת פרשת הנדרים מהווה חידוש מדהים. כאשר מתבוננים על מערכת המצוות נראה שהיא מקובעת לחלוטין, ואינה מתייחסת לכך שלעיתים אנשים שונים נדרשים גם לכללים שונים. אמנם כן הוא, ישנה מערכת חוקים וגבולות אשר אינה ניתנת לשינוי ע"י האדם. עם זאת, היכולת לנדור נדר אינה רק מאפשרת לאדם את המרחב ליצור דברים חדשים בתוך מערכת המחויבות הדתית שלו, המותאמים אליו ולמצבו הרוחני, אלא יוצרת בכך גושפנקה ומחויבות גם כלפי שמיים. כאשר אדם נודר לעשות משהו הוא אינו מתחייב לעשות זאת רק עפ"י צו מצפונו, כי אם התורה מחייבת אותו לקיים את אשר קיבל על עצמו מדעתו.
השימוש בנדרים מאפשר מרחב חדש של הוספת גוון אישי ומיוחד בקשר של האדם עם הקב"ה ועם סביבתו, אך מציאות כזו מחייבת קפדנות על קיום הנדרים. ה"קטנוניות" של התורה וחז"ל בענייני הנדרים איננה עוסקת רק בנשיאת שם ה' לשווא או בהתחייבות כלפיו, כי אם בחשיבות הדיבור בכלל והאחריות שיש לאדם על המילים שהוא מוציא מפיו.
חז"ל מדגישים את החשיבות בתשומת לב רבה למילותינו - "חכמים היזהרו בדבריכם", "סייג לחכמה שתיקה"[1] ועוד, ואף מזהירים כי גם הקב"ה איננו סלחן כלפי מי שאינו עומד בדיבורו[2].
בניגוד למחשבות השמורות לעצמנו ואינן מחייבות אותנו, שהרי "דברים שבלב אינם דברים", הדיבור שיוצא בפה, למרות שאין בו מעשה של ממש, בהחלט מחייב. לא רק בהחלטת האדם שהוא נודר דבר מה, אלא אפילו הצהרה פשוטה על כך שחייב כסף לפלוני מונעת ממנו להתכחש לכך לאחר מכן[3]. ואף מצינו שאין הבדל בין דיבור למעשה באיסור הונאה "כשם שהונאה במקח וממכר כך הונאה בדברים"[4].
אך סוגיה זו אינה נוגעת רק ליחס שבין אדם למקום, אלא גם (ואולי בעיקר) ליחס שבין אדם לחבירו ולחברה שסביבו. לעמידה מאחורי המילים יש חשיבות מכרעת על אופי החברה שבה אנו חיים, בעוד שחברה שעומדת על כך תהיה מושתתת על אמון, איפוק ואחריות, חברה שאיננה עומדת על כך מטפחת - ביודעין או בלא יודעין - תרבות של שקר, מרמה ובריחה מאחריות.
לא בכדי התורה מדגישה את הפניה בפרשה זו קודם כל אל ראשי ההנהגה, אמנם הדברים נכונים כלפי כל אחד אך הם מקבלים חשיבות יתרה ומשנה תוקף כאשר מדובר במנהיגים ואישי ציבור, אשר השפעתם על החברה ועל השיח הציבורי נרחבת ביותר.
לפני כמה שבועות, בפרשת "שלח", קראנו בתורה על קבוצה אחרת של מנהיגים - "כלם אנשים ראשי בני ישראל המה", אשר נשלחה לתור את הארץ לקראת כניסת העם. מחשבתו של משה הייתה, כנראה, שדווקא דבריהם של המנהיגים שיראו את ארץ זבת החלב והדבש יוכלו להרגיע את העם החושש מהלא נודע שמצפה להם, אך אותם מנהיגים חטאו בלשונם ולא היו נאמנים במילותיהם, והסוף ידוע - הם גררו אחריהם את כל העם לכליה איטית במשך ארבעים שנה במדבר.
כוחם של מנהיגים, ובמיוחד בימינו, טמון בפיהם ונמדד בדבריהם. ביד המנהיגים להשפיע על החברה, וביד החברה לעצב מנהיגים בדמותה. מונחת על כתפם ועל כתף כולנו האחריות לבחור איזו חברה אנו רוצים לעצב, ועל אלו ערכים היא תושתת ולפעול לכך.
לצערנו, באחרונה אנו עדים לכוחן ההרסני של מילים שנאמרות או נכתבות ללא מחשבה או כוונה נכונה, ועד כמה אמיתית הקלישאה "החיים והמוות ביד הלשון". מפרשת הנדרים אנו למדים שיש לכל אחד מקום להתגדר בו ולומר את המילים שלו, זה המפתח להתפתחות הרוחנית והאישיותית של האדם ומתוך כך גם של החברה. אך בסיס לחברה בריאה ומתוקנת מחייב אותנו ללקיחת אחריות של כל אחד על מילותיו - מחשבה לפניהן ועמידה מאחוריהן. במקום לנסות תמיד לומר את המילה האחרונה, עלינו לנסות לומר את המילה הנכונה.
הכותב הוא רב אולפנת או”ת אוריה, מבית אור תורה סטון