אדם היוצא לדרך ארוכה צריך להגדיר שני עניינים יסודיים: מאין יצא, ולאן הוא מבקש להגיע ומדוע. שני סוגים מרכזיים של טעויות עלולים לקרות בדרך: הטעות האחת קשורה באובדן היעד. כשתועים באפלה ולא יודעים כיצד להתקדם, צריכים לחזור להגדרת היעד וכך לדייק את המשך הדרך. הטעות השנייה, מורכבת מעט מקודמתה, יכולה לקרות דווקא כשמגיעים למטרה, אבל אז קצת שוכחים למה בכלל יצאנו לדרך. במקרה כזה, עלינו לחזור לנקודת ההתחלה ולהזכיר לעצמנו את המדוע. כל זה נכון הן במקרה של אדם בודד והן בהקשר של עמים. תרבויות שונות שהיו קיימות בתולדות העולם אינן קיימות עוד משום שלא טרחו לעצור ברגע שהתגלה הקושי ולבדוק את נקודות הראשית ואת היעדים שלהן.
משך אלפי שנות גלותנו לא הפסקנו לרגע אחד לעסוק באמונה בקב"ה ובכמיהה לשיבת ציון. דווקא במציאות בת זמננו, כשרוב עם ישראל חי בארץ ישראל או לפחות בזיקה קבועה ומעשית אליה, עומדים אנו בפני אתגרים מורכבים שכמוהם לא ידענו בעבר בעוצמות כאלה. דומה שהחברה הדתית לאומית מרכזת בתוכה אנרגיה גדולה של ביטויים לאותם אתגרים. המכנה המשותף של הפערים האידיאולוגיים מחד גיסא והקיומיים מאידך גיסא, קשור בבסיסו בשאלות של זהות. משך מאות דורות התמקדנו ביעד של הכמיהה לחיים בארץ ישראל, וכעת אנחנו כאן. ועכשיו מה? בשביל מה הגענו לכאן? מה עושים כעת? החוויה של הצלה מהגלות כבר התעמעמה אצל בני הדור השלישי והרביעי לשיבת ציון. מחאת המילקי והיחס לירידה לברלין, יחד עם אשרות העבודה המיוחדות לצעירים ישראלים עליהם סוכם מול שלטונות אוסטרליה השבוע, הם רק דוגמות קטנות לתופעה רחבה. בה בעת, העוסקים בחינוך יודעים לספר עד כמה מורכב היום ללמד בכיתה בתיכון דתי את סוגית בחירת עם ישראל. בני העשרה פשוט פחות מוכנים לשמוע את השפה הזו (וודאי הרבה פחות ממה שהמחנכים שלהם יכלו לשמוע בפעולות בתנועת הנוער, בשיעורים ובשיחות במוסדות החינוך רק לפני עשורים בודדים). הוסיפו לכך את השיח הדתי-קיומי שנוצר בעולמם של בני העשרים והשלושים בוגרי המגזר, שיח בו לא מוכנים לוותר על זהות דתית אך תחומים קיומיים רחבים משתנים בו לבלי הכר (שבת, כשרות, בינו לבינה ועוד), והרי לנו משבר של ממש.
בצד האתגרים הגדולים, אל לנו לשכוח את גודל השעה. בכל תולדות עמנו זיכה אותנו הקב"ה להיכנס לארץ ישראל כתהליך כללי, בסך הכול שלוש פעמים: בימי יהושע בן נון, בבניין בית המקדש השני ובימינו. משק כנפי ההיסטוריה מתערבב בעוצמה עם חיפוש הדרך ושאלות של זהות. מה עושים כשמגיעים ליעד ופתאום הכול מתערבב ומתערפל? חוזרים לחשב מסלול מחדש: חוזרים לנקודת הראשית ושואלים למה בכלל יצאנו לדרך.
פרשות ספר בראשית מאפשרות לנו, מדי שנה, לחזור לאותה נקודת ההתחלה. הסיפור המכונן שלנו, אותו הנחלנו לאנושות כולה, משרטט "מפת דרכים" העוסקת בהשגחת ה' על ההתחלה הכלל-עולמית (פרשות בראשית ונח) ובמטרה האלוקית בהתחלה של עמנו (פרשת "לך לך" ואילך). פרשתנו פותחת במתן מענה ראשוני לשאלות היסוד:
"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך(ברכת הארץ המיוחדת, אבל מה יקרה שם?) ואעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה... (הכול טוב ויפה, אבל בשביל מה כל התהליך הזה?) ונברכו בך כל משפחות האדמה(ברכה לעולם כולו, בשורה עולמית)". יש משהו שקשור בגאולת עולם שתלוי דווקא בשיבת עם ישראל לארצו. זו המטרה הגדולה.
דברים דומים אומר משה ערב הכניסה לארץ לעם ישראל: "ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציווני ה' אלוקי(מערכת קיום המצוות) לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה(זה המקום בו המצוות מקבלות את המשמעות שלהן, ארץ ישראל, אך מהי המשמעות הזו?) ושמרתם ועשיתם(את המצוות) כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". שוב, בשורת תיקון עולם היא היעד הכללי של שיבת ציון. על מנת להציג מודל של תיקון חייבים לחיות במציאות של עצמאות, לעסוק בשאלות מוסריות וחברתיות כלליות ולדבר בשפת העולם. ליפול, לקום, לחדד ובעיקר להתקדם.
מקובל לומר שאנו חיים בדור העוסק בפרט ולא בחברה. לא מדויק. רשתות חברתיות, מחאות חברתיות וסוגיות חברתיות בוערות מלוות את תרבותנו המתחדשת כל העת. נכון יותר לומר שכבר אי אפשר לדבר עם הנוער רק בשם אידיאלים נשגבים, וחייבים לעסוק בפרט, ברצונותיו, במורכבות חייו ובשאיפותיו. זה המתכון לתחילת יצירת חברת מופת בדורנו, חברה שעתידה להביא בשורה עולמית. משבר בעתות גאולה הוא ברכה גדולה אם יודעים למנף אותו נכון.
האם נשכיל להבין את גודל השעה ואת עוצמת המשימה? האם נראה עין בעין בשוב ה' ציון תוך התייחסות לשאלה למה בכלל יצאנו לדרך? הנצליח לחשב מסלול מחדש?
הרב רונן בן דוד הוא ראש אולפנת נווה חנה, מבית אור תורה סטון.