על ההליכה

פרשת לך לך היא פרשה בתנועה, אם מתבוננים בתמונותיה (ולא רק קוראים את מילותיה), מסתחררים מהדינאמיקה הבלתי פוסקת:

...לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט... וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ... וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל... וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה... וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה... וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה... וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ...

זהו רק הפרק הראשון בפרשה, ופעלי התנועה ממשיכים להלום בתודעה אף לאחר מכן. למען הגילוי הנאות, צריך לציין שישנם גם פעלי עצירה הפוכים. אבל העצירות, החניות, תקיעת האוהלים, כל אלה נדמים כפסקי זמן במשחק תנועה אינטנסיבי. אם נרחיב את יריעת מבטנו, נגלה שמבראשית דרך נח ועד פרשתנו כבר היינו בתוך תנועה מתמשכת: האדם מגורש מגן עדן, קין מגורש והוא נע ונד בארץ, נח מתנודד על התיבה. יש ניסיונות לעצור, והם נדמים כתגובת נגד לטירוף התנועה שאוחז בכל דמויות בראשית:

וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן. וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ. (בראשית ד' ט"ז-י"ז)

גם כשקין הנודד מתיישב, הוא מתיישב בארץ מתנדנדת. הוא מנסה להיאחז במשפחה, ובונה עיר לה הוא קורא כשם בנו. בניית העיר נשמעת לי כזעקת מי שנגזר עליו לנוע, הזעקה למנוחה ולהשתרשות. נח, מיד בצאתו מהתיבה, מנסה גם הוא להכות שורש באדמה:

וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. (בראשית ט' ד')

אם נמשיך ונתרחק ונתבונן במרחבי מקור גדולים יותר, נגלה שכל ספר בראשית הוא ספר של מסע ותנועה. כיוון המסע משתנה, בתחילה אל ארץ ישראל ואחר כך למצרים ושוב לארץ ישראל. אבל הנסיעה מתמשכת. עד כדי כך מגיעים הדברים, שכאשר מופיעה ישיבה אצל אחד האבות - 'וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען' - ממהר רש"י להביא את דברי המדרש:

ועוד נדרש בו וישב ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אומר הקדוש ברוך הוא לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה.

נמשיך להתרחק ולהתבונן ממעוף הציפור, ונגלה שכל התורה כולה היא ספר של תנועה ונסיעה ומעבר. שנות החנייה במדבר של בני ישראל מובלעות בסיפור, והקורא הנע עם המתואר בה לא מוצא מנוח לכף רגלו. בסופה של התורה נעמוד על סף הכניסה לארץ ישראל, אך אל ארץ המנוחה והנחלה לא ניכנס אנו הקוראים יחד עם משה המתואר בה.

נחזור ונצלול ונתקרב אל פרשתנו שלנו. היא פותחת בעקירתו של אברם מארצו ממולדתו ומבית אביו. אך מבט החוצה את גבול הפרשה אל עבר סיום פרשת נח, מגלה שזאת עקירה אחרי עקירה ותנועה אחר תנועה:

וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. (בראשית י"א ל"א)

הפרשנים התקשו בדבר, והחוקרים הגיעו עד כדי פיצול הסיפור לשני סיפורים: באחד אברם יוצא מאור כשדים עם כל משפחתו ביוזמת אביו, ובשני הוא יוצא לבד כמענה לקריאתו של ריבונו של עולם. במבט הצורני בו אנו מתבוננים בספר, מטרת התיאור הכפול להעצים את התנועה ואת התנועה שבתוך התנועה ולא לאפשר לקורא לנוח, לשבת, להכות שורש אפילו מבחינה סיפורית.

פרנץ רוזנצווייג הפילוסוף היהודי גרמני, מחבר הספר 'כוכב הגאולה', נזקק לפרשתנו והפעיל עליה מתודה של טקסט אלטרנטיבי. אילו הייתי רוצה - כותב רוזנצווייג - לתת תורה לעם שתחזק את הקשר שלה לארצה, הייתי מספר על אבי האומה שנולד בארץ הזאת. יתרה מזו. אפלטון מורה באחד הדיאלוגים שלו, כי יש לספר לבני העם שאבותיהם נולדו מהאדמה, כדי לבנות בהם זיקה לאמא אדמה עבורה הם מוכנים להילחם ואף להיהרג. רוזנצווייג מסיק מכאן מסקנות לא ציוניות, בדבר שחרור היהודי מתלות בארץ. אני חולק עליו, אך מסכים שפרשתנו אומרת דרשני. אינני חושב שהפרשה מרופפת את הקשר של ישראל לארצו, אלא שהיא מבליטה את ערך התנועה. היא הופכת את התנועה מאמצעי לאופן של קיום. כשמגיע ישראל לארצו הוא בונה את בית המקדש, בית הבתים המורה על מנוחה ונחלה. כשחרב בית המקדש, החליף אותו בית המדרש. אלא שבית המדרש הפך לא למקום של מנוחה אלא לתנועה מתמדת. הסנהדרין גולה עשר גלויות מירושלים ליבנה 'ומיבנה לאושא, ומאושא ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושא לשפרעם, ומשפרעם לבית שערים, ומבית שערים לצפורי, ומצפורי לטבריא' (ראש השנה ל"א ע"ב). אפשר לראות בכך אילוץ היסטורי, אך אפשר לראות כאן צורת תודעה שמוטבעת בתורה ובביתה. כשנמסרת שמועה מפי 'הולכי אושא', מסביר רש"י:

מהולכי אושא - שגלתה סנהדרין לאושא כדאמרינן בראש השנה (דף לא) עשר גליות גלתה סנהדרין כו' מיבנה לאושא מאושא כו'. (בבא בתרא כ"ח ע"א).

אנחנו שומעים על כמה וכמה שמועות שנאמרות בדרך:

מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באין בספינה. אמר רבן גמליאל עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו. עשור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו. (משנה מעשר שני ה' ט')
מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה ועשה עובד כוכבים כבש לירד בו וירדו בו רבן גמליאל וזקנים. (משנה שבת ט"ז ח')
אמר רבי עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע באטלס של אמאום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל... (משנה כריתות ג' ז')

בכל המקרים הללו, יכול להיות שמדובר במקרה. גם בלכתם בדרך לומדים החכמים ומחדשים הלכות. אבל יכול להיות שיש משהו במסע, בתנועה, בדרך - שמתאים ליצירה ולחידוש ומעורר אותם.

רבי יהושע, מהווה לדעתי את הלב הפועם של בית המדרש של החכמים. והנה שני קטעי סיפור המסופר עליו, המדגישים את הדינמיקה והתנועה שבתורת בית המדרש:

מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר (בן) חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין, אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין. אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש...
ואף הוא פתח ודרש: (קהלת י"ב) 'דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד'. למה נמשלו דברי תורה לדרבן? לומר לך: מה דרבן זה מכווין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם, אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין - תלמוד לומר משמרות. אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסירין ולא יתירין - תלמוד לומר נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה - אף דברי תורה פרין ורבין.

בעלי אספות - אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד - אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב (שמות כ') 'וידבר אלהים את כל הדברים האלה'. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין. (תלמוד בבלי חגיגה ג')

שלושה חלקים לסיפור. בראשון מגדיר רבי יהושע את בית המדרש כמקום של חידוש. בשני מובאת דרשה (של רבי אלעזר בן עזריה) המתארת את התורה בתוארי תנועה ודינאמיקה: הפרה ההולכת והדרבן המכוון, הטלטול, הפרייה והרביה. יש כאן גם ניסיונות למתן ולהורות על ערכים הפוכים, אך השומע ישמע כי המדובר הוא בתנועה סוחפת ובניסיון למתן אותה. בחלק השלישי מתואר הכאוס הבית מדרשי, שהוא כולו תנועה ורעש של מחלוקת ומהומה עד כי הלומד תוהא אם הוא יכול ללמוד כך.

דומני שלא בכדי בדור הבא כבש רבי עקיבא את בית המדרש והפך למנהיגו. הוא היה אדם שהכניס את התנועה לדרשה, פירק את המילים וברא אותן מחדש (ראו אשר כתבנו ביחס לפרשת נח). הוא רבי עקיבא המתפלל בצד אחד של החדר ואתה מוצא אותו בצדו האחר מפאת כריעות והשתחוויות. זה לא מקרה שאדם היפר אקטיבי שכזה מוביל את יצירת התורה שבעל פה. זאת תורה של חידוש ושל תנועה. יש רצף בתודעה היהודית מלך לך, מהתנועה המתמדת המתוארת בתורה שבכתב, ועד לתנועה היוצרת את בית המדרש ואת התורה שבעל פה. אמנם היהדות היא רחבת היקף ואפשר למצוא בה כל מידה וכל אופי, אבל בזהירות אפשר לומר שמאפיין מהותי ליהודי הוא היותו נע ונד וצומח ומחדש ומתחדש והולך לו בדרכים אל עבר יעדיו.