לולא חטא העגל היו האומות יושבות ארץ ישראל משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם ד' הנקרא עליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות, ולא היתה שום שיטת מלחמה נוהגת, וההשפעה היתה הולכת בדרכי שלום כבימות המשיח. רק החטא גרם ונתאחר הדבר אלפי שנים, וכל מסבות העולם הנן אחוזות זו בזו להביא את אור ד' בעולם, וחטא העגל ימחה לגמרי וממילא כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד', והעולם יתוקן באורח שלום ורגשי אהבה, ונעם ד' יוחש בכל לבב, לענג רוח ולעדן נשמה ולכל בהם תחיה נפש כל חי.
פרשת הכיור – הטהרה היא הכנה לעבודת המקדש והיא מושפעת מהשכל והרצון
וידבר ד' אל משה לאמר. בכל מקום שנאמר לאמר אין הכונה רק להורות, שיאמר את הדברים. אע"פ שגם כונה זו בודאי כלולה כאן. כי האומר דבר לחברו וביחוד אי אפשר לומר, שהכונה היא רק זו, במקום שאחר כך נאמר מפורש : צו, שהרי יש כאן הדבור למסור את הדברים. אמנם ביחוד חודרת היא כונה זו, שבנבואתו העליונה של משה רבנו ע"ה היתה האמירה שלו למי שנצטוו באה ממקור האלהי, בראשונה, כמו הדבור בעצמו שבא אליו מפי הגבורה. ע"כ היתה כל אמירה מסימת לאמר, מחוברת עם וידבר ד' אל משה, ואע"פ שנאמר גם מבלעדה צו. וכמו שהכונה מוכרחת להתפרש במקום שנאמרה אחר ה"לאמר" צואה, כן יתפרש במקום שאחר ה"לאמר" נאמרה, לא אזהרה או צואה דבורית, כ"א צואה מעשית, שהוטלה על משה ביחוד, שיותר מצוין כאן לאמר, שכל ההבעה של דבור ד' זה, הבאה בכל אפן שהוא מפי משה לעושים, לשלוחים או לעוזרים, וגם מה שבעצמותה של הפעולה, הכל הוא בא מהמעין שאינו פוסק, מהמקור הראשון של דבר ד' בעת הופעתו למשה. וידבר ד' אל משה לאמר.
ועשית כיור נחשת, וכנו נחשת לרחצה. המתכות שנשתמשו בהן במשכן, היו אלה השלש ביחוד : הזהב, הכסף והנחשת. לפי מדת חשיבותן צריכות הן להערך : לשם הדור, לשם מפעל, ולשם הכנה. הזהב להדור, הכסף למפעל, הנחשת להכנה. פעולת הכיור, שהיא באה לקדוש של הכנה, צריכה וראויה בשביל כך להתיחש להנחשת. ולהורות, שהכנת טהרה זו היא קבועה, לא מקרית, לא רק משמשת לשעתה כי אם מכרעת את התכן של החיים בקביעות, למושג המתאים לטהרה הקדושה הזאת להוראת הבסיסות והקביעות, בא הכן מצורף אל הכיור. ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה.
ונתת אותו בין אוהל מועד ובין המזבח. הטהרה מוכרחת להיות באה מתוך ההשפעה של השכל ושל הרצון. יסוד אור השכל במקורו הוא הדבור האלהי, אשר אוהל מועד הוא נוסד עליו. "אוהל מועד אשר אועד לך שמה". והמזבח הוא מקור העלאת הרצון, יסוד ההקרבה, "לרצון לפני ד'". ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח.
ונתת שמה מים. אחרי שיזרמו הכחות הרוחניים, מטהרי השכל ומטהרי הרצון, מתוך הופעתם של אוהל מועד ושל המזבח, יוכנו המים הקדושים הללו, שהם יביאו עמם את אותה הטהרה העליונה, המביאה לידי הקדושה, הדרושה ליסוד העבודה המלאה הדרת הקדש.
ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם. הרחיצה הקדושה הזאת, המטביעה את חותם הטהרה הנצחית, הראויה להיות הכנה להעבודה השלמה, צריכה להיות מושרשת עמוק ביסודה של הכהונה וגזעה, מקפת את כל השרש של המשפחה אשר עבודת הקדש עליהם תהיה לדורות עולם. וכל הטהרות הבאות בכל דור ודור, לכהנים העומדים לשרת בקדש, מושפעות הן מאותה הטהרה היסודית, אשר הקיפה את כל כח הכהונה, מאז נוסדה בדבר ד' להיות לכהונת עולם. ורחצו אהרן ובניו ממנו, את ידיהם ואת רגליהם. מאותו הכיור המקודש, קדושת אהל מועד, מצד טהרת הרוח, מכון השכל, וקדושת המזבח, מצד טהרת הנפש מכון הרצון, באה הרחיצה המתאימה להידים, הפועלות את הפעולות, ע"פ הדרכת השכל, והרגלים, כלי התנועה, הבאה מדחיפת הרצון.
בבאם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לד'. השפעת הטהרה, המכינה לקדושה, הבאה מצד קדושת השכל העליון, הנובע מדבר ד' הנשפע מאוהל מועד, וכרחת היא להיות נשמרת בהערכתה, שתהיה ההשפעה העליונה מתאימה לפי המקבל. אם ההשפעה של
האורה תהיה יותר גדולה מערכו של המקבל, שלא נטהר עדיין לבא למדה קדושה זו, אז במקום שהאור האלהי השכלי, הנובע ממקורה של תורה, הוא מחיה, בתור "עץ חיים היא למחזיקים בה", תוכל להיות נהפכת לרועץ ולסמא דמותא למאן דלא זכי. ע"כ בבאם אל אוהל מועד ירחצו מים, להורות שההכשרה לההופעה השכלית, צריכה לבא ע"י טהרה מקורית פשוטה, שהיא הכשרתה של הנטיה הפנימית בתכלית הטהר, לפי היושר העליון, אשר שם בורא כל הנשמות במקור החיים של נשמת האדם בקדושתה. ירחצו מים ולא ימותו. וגם בהכשרת העובד לעבודה מעשית, הבאה ממקור הרצון, "או בגשתם אל המזבח", צריכה לבא הרחיצה בתור המשך לאותה הרחיצה המוכרחת לבא מצד ההשפעה של השכל העליון,
באשר הרצון והנטיה הנפשית הלא הם פועלים ג"כ על השכל והכשרת הרוח, ומפני שהמגמה העליונה היא הכשרת הרוח של השכל, הבא מהשפעת אוהל מועד, ע"כ הוזכרה בפירוש במקומה, בהדבור שמדברים על אודותה, "בבאם אל אוהל מועד ירחצו מים", ובהכשרת העבודה המעשית, מפעל הרצון, הוא מדבר בתור המשך וצירוף להיסוד העליון, "או בגשתם אל המזבח לשרת". והטעם היסודי של הטהרה הוא, מפני שהמפעל הקדוש הזה הוא מפעל נשגב, שכחו עולה למעלה למעלה, פועל על הקשר האלהי, של היחיד ושל הצבור, ושל כל העולמים כולם, בשרשו העליון, ששם הוא מקור הטהרה והקדושה המזוקקת, שכל סיג ופגם לא יוכל להתערב שמה ; אמנם היא מתחיל לכאורה ממפעל גשמי, דבר מעשי, שלכאורה הטהרה הגמורה אינה כל כך מסתגלת עמו, שהרי סוף כל סוף כל חומר איננו טהור לגמרי, אבל הלא הפעולה המגמתית מזה היא, "בגשתם אל המזבח לשרת", "להקטיר אשה לד'", העולה היא למעלה, בקשר הרוחני שלה, ובאוצר הקדש הזך והטהור העליון, ששם אין מקום לשום תערובת של איזו עכירות ומניעת טהרה כל דהיא.
ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו. בשביל החבור והיחש, שיש לפעולה המעשית עם ההארה הרוחנית העליונה, מקושרת עי"ז ג"כ השפעת הרוח השכלי, המבוטא ע"י מפעל הידים, עם השפעת הכח החיוני הרצוני, המובלט ע"י תנועת הרגלים. ע"י הצירוף הזה פועלים הם שניהם בטהרתם יחד, להסיר את התכן של המות, ממקור אור החיים. ומכשירה היא טהרה זו את הרוח ואת החומר, להיות מותאמים שניהם לאור החיים הקדושים, השופע ע"י קדושת העבודה בטהרתה. ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו.
והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדורותם. השפעתה של הטהרה, בעת יסודה של הכהונה באהרן ובניו, היא בעצמה יש בה מן הנצחיות והעולמיות. חק עולם יש בפעולתם הזמנית, בכח המפעל עצמו שהם עושים, מפני הכח הגנוז, של כל יסוד קדושת הכהונה, לדורות עולם, האצור בהם. והדברים כל כך מושרשים בהיסוד הראשון, עד שעקר הפעולה הרוחנית הזאת, של הקדוש של הטהר הזה היא פועלת בראשונה על אהרן, לו, בתור העקר הראשי, שכל קדושת הכהונה באצילותה ממנו היא מתפשטת, "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן", וממנו מסתעפת לזרעו. ולא רק בתכונה הקרובה של אותו החלק של זרעו, שהם יחד עמו פועלים את הפעולה של הטהרה, ושהם יהיו כמו אמצעיים, שעל ידם יקבלו הדורות הבאים, שאז יחשב הדבר שכל דור הוא פוחת ויורד, מפני התרחקו מן המקור הראשון של קדושת הכהונה, אלא שסגולת הטהרה שם השם יתברך בקדושתו של אהרן, שתהיה מכחו, משרש קדושתו העצמית, הולכת שפעת הקדש בדרך ישרה על כל זרעו לדורותם. ונמצא, שהמפעל בעצמו, בקדוש הראשון של יסוד הכהונה, יש בו עשר של חק עולם, והמשכת הפעולה הולכת היא לדורותם מהמקור העקרי, מאבי הכהונה קדוש ד'. לו ולזרעו לדורותם.