לאורך ההיסטוריה הישראלית רואים אנו שבדרך כלל נהגה בעם ישראל הנהגה זוגית, לא רק בתקופת המשנה, אלא כבר בראשית היות ישראל לעם. אנו רואים את ההנהגה הזוגית כמו אצל משה ואהרן, אעפ"י שמשה רבנו זכה לכל הכתרים, היה נביא, שופט, כהן גדול ("משה רבנו כהן גדול וחולק בקדשי שמים היה" - זבחים קא ב) וגם מלך ("היה כמלך יושב על כסאו והכל עומדין עליו" - מכילתא יתרו א) ולמרות היותו איש האשכולות, "איש שהכל בו", לא הסתפקה ההשגחה העליונה בהנהגתו של משה בלבד, אלא צירפה אליו את אחיו אהרן. ולא מפני שהיו משה ואהרן דומים זה לזה אלא להיפך מפני היותם שונים זה מזה היו משלימים זה את זה, וכך דרשו את הכתוב: "חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו" (תהלים פה יא) - "חסד" זה אהרן שנאמר: 'וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך'. "ואמת" זה משה שנאמר: 'לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן'. "צדק" זה משה שנאמר: 'צדקת ה' עשה'. "ושלום" זה אהרן שנאמר: 'בשלום ובמישור הלך אתי'".
ההבדל בתכונות של השניים הביא גם לשוני בהנהגה ובהתנהלות של שני המנהיגים: משה היה איש הדין כמו שמובא במסכת סנהדרין (ז ב): "וכן משה היה אומר: יקוב הדין את ההר", ואילו אהרן היה איש הפשרה כמו שמובא שם: "אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחברו", ופרש"י: "כיון שהיה שומע מחלוקת ביניהם קודם שיבואו לפניו לדין היה רודף אחריהן ומטיל שלום ביניהם". כל אחת מהתכונות הללו כשהן באות לבדן אינן טובות, חברה המתנהלת על פשרנות בלבד שאין בה קוים אדומים, אינה יכולה להתקיים, אך מאידך גם חברה המתנהלת רק על פי החוק והדין בלבד גם היא אין לה קיום, כמו שאמרו (ב"מ ל ב): "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין", רק חברה המשלבת את הדין והפשרה יכולה להתקיים. השילוב הזה של דין ורחמים עומד בבסיס בריאת העולם כמו שדרשו חז"ל: "בתחילה עלה במחשבה לברואו במידת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין" (רש"י, בראשית א א).
הנהגה זוגית מוצאים אנו גם אצל אברהם ושרה, שניהם היו שותפים במפעל הקריאה בשם ה' "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים" (רש"י, בראשית יב ה), לכאורה אברהם היה החשוב משניהם, כמו שדרשו: "האדם הגדול בענקים - זה אברהם" (ב"ר יד), ואעפ"כ "כל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל - ומשמתה שרה פסקו הכל". לבסוף נתברר שעל אף גדלותו של אברהם אין הברכה שורה בבית אלא בזכות שרה. שהיתה שותפה המשלימה את אברהם ופעמים שהיא הייתה הקובעת כמו שאמר הקב"ה לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה".
דוגמא להנהגה זוגית של שני אישים המשלימים זה את זה זכינו לראות בישיבת "מרכז הרב", כשהאיש הגדול של הישיבה היה מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק, ולידו היה גיסו חתנא דבי נשיאה הרב שלום נתן רענן, שבמידה מסוימת השניים מזכירים לנו את משה ואהרן, שהאחד משלים את זולתו למרות שהיה מתבטל בפניו ("כשהיה משה מדבר היה אהרן מרכין אזנו לשמוע באימה" - מכילתא) הרצי"ה בתקיפותו היה בבחינת יקוב הדין את ההר, איש האמת והצדק, ואילו גיסו היה איש הפשרה והחסד, אוהב שלום ורודף שלום. והנה כל המתבונן על בוגרי הישיבה יראה שיש שוני והבדל בין בוגרי הישיבה שלמדו והיתגדלו בה בתקופה ששני האישים הנהיגו יחד את הישיבה, שבהשפעה ישירה ועקיפה שלהם עוצב סוג מיוחד של תלמיד חכם שאינו דומה לאותם הבוגרים שגדלו בישיבה בתקופה מאוחרת יותר.
התקדים ההיסטורי של ההנהגה הזוגית מלמדת אותנו שכל המבקש להנהיג ציבור או להקים בית מדרש, אל ישתית את מבוקשו על אישיות אחת בלבד, שהרי אפילו אברהם או משה לא הצליחו בתפקידם אלא כששילבו את הנהגתם עם אישיות נוספת שותפה להם, כי הגיוון והויכוח הם הערובה להפריה משלימה של התכנים וההנהגה, מה שאין כן דיקטט של אישיות אחת, גם אם היא כריזמטית, היא מצמצמת ומחטיאה את התוצאה החינוכית.