פרשת כי תצא: משתי נשים

בגמרא במסכת יבמות חולקים ר' אמי ורבא בשאלת מבנה המשפחה והתא הזוגי הרצויים. ר' אמי סבור ש"כל הנושא אישה על אשתו יוציא ויתן כתובה". ואילו רבא סבור "נושא אדם כמה נשים על אשתו, והוא דאית ליה למיזיינינהי (ובלבד שיכול לזונה)" (יבמות סה, א).

התורה מאפשרת את המחלוקת הזו, מפני שהיא מדברת בשתי שפות: מצד אחד ממכלול פסוקי בריאת האדם בספר בראשית עולה שהמבנה של זכר ונקבה ושל זוגיות הוא המבנה הראוי והטבעי: "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". ומצד שני, מלמדים אותנו סיפוריהם של אברהם ושל יעקב שיש אפשרות למבנה מורכב יותר של משפחה, כזו שיש בה ריבוי נשים. גם בפרשתנו התורה אינה שוללת את האפשרות הזו כשהיא מציגה אותה אגב דיון בשאלת הירושה: "כי תהיין לאיש שתי נשים...".

לאורך הדורות היו שצידדו בעמדה המאשרת את המבנה המשפחתי הרחב והביגמי באופן המצמצם את דברי ר' אמי המתנגד לאפשרות זו. למשל, הריטב"א מציין שודאי לא התכוון ר' אמי אלא לומר שריבוי נשים אסור רק אם אשתו אינה מסכימה שישא אישה נוספת. בפירושו שולל הריטב"א את האפשרות שיש דעה האוסרת ריבוי נשים. ואכן הרי"ף פוסק כרבא שמותר לשאת נשים רבות. וכך נפסק להלכה גם בטור "נושא אדם כמה נשים, דאמר רבא... ומכל מקום נתנו חכמים עצה טובה שלא יישא אדם יותר מארבע נשים..." (אבן העזר, סי' א). עמדה זו התקבלה להלכה בקרב עדות המזרח.

אל מול העמדה הזו ניצבת לאורך הדורות עמדתו הנחרצת של ר' אמי. עמדה זו מתמודדת גם עם פרשת "כי תהיין לאיש שתי נשים" על דרך הפירוש והאגדה. כידוע המשך הפסוק הוא "האחת אהובה והאחת שנואה" ומעיר התנחומא: "שתי נשים בבית, מריבה בבית" והרש"ר הירש מפרש: "במסכת יבמות (כג ע"א) אמרו שלשון "אהובה" ו"שנואה" מתאר גם את יחס התורה לנישואים: התורה מסכימה לנישואי האחת ומתנגדת לנישואי שניה...". בספרות הפסיקה, הפכה עמדתו של ר' אמי לעמדת עדות אשכנז, שקיבלה על עצמה את חרם דרבינו גרשום מאור הגולה (ראש קהילת מגנצא, שחי בסביבות שנת ה1000 לספירה) שלא לשאת אישה נוספת. החרם התקבל באופן גורף וכמו שכותב הרא"ש החרם הפך להיות כדברי תורה ממש: 

חכם אחד היה בארצנו והיה שמו רבינו גרשום

תיקן תקנות טובות בענייני גירושין והיה בימי הגאונים ז"ל

ותקנותיו וגזרותיו קבועות ותקועות כאילו ניתנו מסיני

בשביל שקיבלום עליהם ומסרום מדור לדור (שו"ת הרא"ש כלל מג, סי' ח).

העמדה המונוגמית נקבעה בתקנת הרבנות הראשית, והיא כמעט הכרעה הלכתית של מחלוקת בין-דורית. עמדה זו מאוד ברורה לנו היום ונראית באמת כתורה מסיני. ולמעט מקרים יוצאי דופן שבהם אנו נזקקים לעמדה ההפוכה, אין זכר לאפשרות הזו בתרבות המערבית. וכך יוצא, שכיום כשהזוגיות התהדקה והיא מבוססת על קשרי נפש ורעות, טיב הקשרים שבין בני הזוג אינו מאפשר פתיחות לאדם נוסף, אפשר לקרוא את העמדה המחייבת ריבוי נשים כעמדה רעיונית.

בספרו 'מסע אל תום האלף' שמתרחש בחילופי המילניום הקודמים – סביב שנת 1000 לספירה מתאר א"ב יהושע את מה שהפסידו האשכנזים לדעתו, בבטלם את אפשרות האישה האחרת:

האישה השנייה... לעולם היא קיימת. ואם אינה קיימת במציאות, היא קיימת בדמיון. ולפיכך שום תקנת חכמים לא תבטל אותה. אלא שכאשר היא נמצאת רק בדמיונו של הגבר, היא טובה, יפה, כנועה, חכמה ונעימה, לפי רצון הזייתו. וכל מה שתשתדל אשתו יחידתו לעולם לא תוכל להגיע לרום מעלתה של הדמיונית, ולכן תמיד ירחפו מעל האישה היחידה כעס ואכזבה. אולם כאשר האישה השנייה אינה חלום אלא מציאות בשר ודם, תוכל האישה הראשונה למדוד עצמה עמה. ושמא גם לנצחה. לפעמים גם להשלים איתה, ואם תרצה אף לאהוב אותה.

לדבריו, מעל כל זוגיות מרחפת הפנטזיה הבלתי ממומשת, האוטופיה שלא יכולה היתה להתרחש. הדשא של השכן והאישה של החבר. האישה שהבית שלה תמיד מסודר, גם אחרי שבת ארוכה עם הילדים, האישה שאופה ומבשלת מאכלים מענגים, ולעולם לא נשרף לה או יוצא לה תפל, האישה המטופחת שגם בבוקר השכם נראית כאילו היא יוצאת לחתונה. הפנטזיה הזו היא האישה השנייה הקיימת בכל זוגיות. לפי א"ב יהושע אין דרך ממשית לחמוק ממנה, ודווקא הפסיקה נגדה מעצימה אותה יותר: כשהדברים דמיוניים הם חזקים יותר ונוכחים יותר.

לאור דבריו ניתן לומר שהאישה השנייה היא סמל לחוסר ההכרעה התמידי. מכאן, שהשאיפה אינה להשכיח את האישה שאיננה אלא לראותה בתוך הזוגיות הקיימת.

אפשר לתרגם את הדברים לשפה פנימית רוחנית ואישית כפי שעושה האלשיך:

וזהו כי תהיין לאיש שתי נשים

הנשמה ואדמת החומר,

האחת אהובה לו היא תאות החומר

והאחת שנואה לו היא תאוות הנפש

כל אדם מקיים בתוך עצמו ביגמיה. יש בו  נשמה וחומר. והוא מקיים בתוככי נפשו את הדיאלוג בין שתי ה'נשים' הללו, זו המושכת לתאוות העולם וזו המושכת להתעלות, לרוממות רוח וקירבת ה'. שני כוחות: המציאות והפנטזיה, או: המוחש והנעלם. האישה השנייה כאן היא סמל לקושי להגיע להרמוניה פנימית. את הביגמיה הזו אי אפשר למנוע, זה יסוד הקיום האנושי. כאן נדרש האדם להנכיח את האישה הנעלמת, את זו השנייה, בחיי היומיום, במציאות עמוסת המוקשים והמכשולים, ולהופכה לגבירה.

בימי אלול שאנו עומדים בשיאם, עבודתנו ושאיפתנו נתונות לאיחוד חלקי נפשנו הפזורה ולזיקוק הקשר הזה עם האישה האחת והיחידה.

הרבנית עו"ד ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי היא דיקנית הסטודנטים וראשת תכניות בית המדרש לנשים במכללה האקדמית הרצוג